כנפי הזהב

השבוע היה כנס כנפי הזהב של חיל האוויר – טקס שבו מעניקים לטייסים שסיימו קורסי טיס 50 שנה קודם לכן סיכת זהב בצורת כנפי טיס ומדליה עם הקדשה אישית, לאות הערכה על שירותם רב הערך שהם נתנו לחיל בתחילת דרכו ובכלל – למדינה. זהו טקס רב רושם ועתיר תקציב, המרכז אליו טייסי עבר מכל קצוות הארץ ואפילו העולם שמגיעים לקבל הערכה ממפקד חיל האויר הנוכחי, האלוף אליעזר שקדי.

במסגרת תפקידי הצבאי בתור ג'ובניק, הטקס הזה נופל באחריות המדור בו אני משרת – מדור נוהג, משמעת וטקסים – ועל כן נכחתי באירוע הזה ביום שני ביחד עם כל חיילי הענף (המקבילה הג'ובניקית למחלקת חי"ר, רק שהמפקד הוא סגן אלוף ויש הרבה פחות כלי נשק). האירוע התקיים במתכונת ובמסגרת אזרחית, וכפי שציינתי כבר קודם – הוא היה אירוע רב רושם ועתיר תקציב. באולם אזרחי גדול התאספו מעל ל-800 מוזמנים אשר באו לצפות בהופעה של להקת חיל האויר (הלהקה הצבאית הראשונה להוציא קליפ לטלויזיה) ולקבל את המדליות בשמם או בשם בני משפחתם אשר אינם יותר בין החיים.

האירוע הזה, כמו אירועים המתקיימים במתכונת דומה, גורמים לך להעריך בצורה שונה את החיל – יש פה הרי סימפטום בולט של עודף תקציב, שכן בוודאי ניתן היה למצוא שימוש מבצעי ראוי יותר לתקציב המושקע באירועים מהסוג הזה, אך מצד שני – לא משנה כמה תשקיע באיכות המבצעית, בסופו של דבר מאחורי כל מערכת לחימה עומד אדם. האירועים הללו הם במובן מסויים בחזקת השקעה במערכת הלחימה הטובה ביותר, כי הם נותנים לאדם תחושת שייכות למשפחה ולארגון – ומנקים בצורה די חסרת בושה את כל נושא ה"הרג" וה"השמדה" של מטרות אויב. האירועים האלה מציגים את חיל האויר ואת פועלו בצורה הירואית, בצורה חיובית מאד ובאור כל כך ציוני ופטריוטי שעצמותיו של הרצל מזילות דמעה לנוכח המעמד. אלו אנשים ערכיים, שעצם הליכתם מעידה על כך שהם בעלי חשיבות. מדובר באנשים שרואים עצמם כקצינים, לוחמים, חיילים ורק בסוף אזרחים – גם עשרות שנים אחרי שהם פשטו מדים. מדובר, במלוא מובן המילה המאצ'ואיסטי, בגברים.

 והמעמד הזה מטריד אותי. בנקודה מסויימת הצבא הפך מזרוע חמושה של הממשלה והמדינה שתפקידה להשמיד את האויב ולכבוש שטח עד להחזקה קבועה בו ל"גוף ארגוני" בעל "מבנה הירארכי דינאמי" שתפקידו "לנטרל איומים מצד אויבים במעגלים החיצוניים והפנימיים" ו"לאבטח ולהגן על שטחים בהם מתגוררים אזרחי מדינת ישראל". מכבסת המילים שהפכה את ה"טרוריסט" ל"פעיל" ואת ה"מחבל" ל"חמוש" היא המערכת המסוכנת שגורמת לנו לשכוח שבסופו של דבר, האנשים האלה למדו להפעיל מערכות נשק וציוד מורכב שעיקר תפקידם היה להרוג אנשים ולפוצץ דברים ולא לקבל כנפיים יפות ממתכת בצבע זהב סתם כי הם קבוצה של אנשים ממש ממש נחמדים.

מדובר בקבוצה גדולה מהם של גברים שאומנו על מנת להרוג ולהשמיד את האויב, להכריע אותו עם מספר אבידות גבוה ככל האפשר בצד השני ונמוך ככל האפשר בצד שלנו. מדובר, בסופו של דבר, ברוצחים – אבל הם רוצחים מהכיוון שלנו, ואלמלא האופי הרצחני והקשה הזה שלהם הרי שלא הייתה קמה המדינה.

אנו חולקים כבוד לאנשים שאומנו ונשכרו ונתבקשו בידי הממשלה להוביל גיחות, טייסות ויעפים אל עבר מטרות מעבר לקווי המדינה, להטיל מטען כבד של פצצות ולהרוג אנשי צבא מהצד השני, ומעניקים להם סיכה יפה ומכובדת על כך כעבור 50 שנה, מתוך ידיעה ברורה שהמצפון שלהם נקי כי הפעולות שלהם בוצעו בשליחות ובמצוות המדינה, אבל חלק נרחב מהעם הזה שנוהג לברך ולשבח את פעולות החיסול שמבצעים טייסי חיל האויר העשויים ללא חת ומורא טורחים לבכות על "הירצחו" של ד"ר ברוך גולדשטיין שיזכר לדיראון עולם בתור המחבל היהודי המודרני הראשון. המדינה הזו קמה על מגש של דם, על מצע של אלימות ועל גבי גופותיהם של מאות מלוחמינו שהמדינה נוהגת להנציח את זכרם בצורה הטובה ביותר האפשרית – אבל עבור אלו שנרצחו בפיגוע בשפרעם, הטקס שנערך לציון 50 שנה לסיום קורס טיס הוא לא ממש רלוונטי. חיל האויר הגדול והנורא, שהשכיל להגן על אזרחי ישראל מפצצות מתקתקות ברצועה ובגדה, לא הצליח למצוא את הבית של טירון מושתן, עריק חמוש ומסוכן שהחליט להמשיך בדרכו של גולדשטיין והוריד אזרחים תמימים כי הם נולדו בצד הלא נכון של הגדר.

מחר יצויין יום השנה ה-10 לרצח רבין. הוא היה אמור להיות בין 82 אילו היה זוכה להגיע לשנת 2005. אני סולד מה"רביניאדה" שהוקמה סביב זכרו, כי מבחינתי מדובר בפולחן המת. אבל בכל זאת, לאור כל מה שקרה במדינה בשנים האחרונות, ואחרי הטקס של השבוע, מעניין אותי לדעת מה יש לרמטכ"ל הגדול שפיקד על השמדת חילות האויר של כל שכנותינו בששת הימים להגיד על הפסטיבל שהקימו סביבו. אם היה יכול לדבר, סביר מאד להניח שהיה בוכה על המצב של המדינה. לא כי לא למדנו כלום מהרצח שלו, אלא להיפך, הוא היה בוכה כי אנחנו לא סותמים מספיק את הפה כדי להפיק לקחים וללמוד.

אוי ואבוי למדינה שגיבוריה הם גולדשטיין-ונתן זאדה. אבל עוד יותר קשה מצבה של מדינה, שגיבורה היחידי הוא אדם מת, שהפך לקדוש לאחר מותו, ושמותו משאיר ואקום מנהיגותי כה גדול שיש אנשים שמנצלים אותו כדי להפר חוק בסיטונות. במחשבה שניה, אני לא חושב שרבין ז"ל היה בוכה על המצב. הוא היה סותם את הפה, מפשיל שרוולים ועושה את מה שפעם ידענו לעשות – מתחיל לעבוד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s