יום הזכרון לחללי צה"ל התשס"ו

היום מציינים את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ומקדישים את היום לזכם של אלפי האנשים אשר נהרגו בהגנתם על הארץ, בפעולות איבה של מחבלים או של צבאות סדירים של האויב או סתם במוות מיותר ומטופש של תאונת דרכים במהלך השירות הצבאי או כל דבר אחר שהוביל לחסרונו המצער של אדם שהיה ואיננו עוד.

בשכבה שלי, למיטב ידיעתי, ישנם כבר שלושה חללים – אחד מהם, רן, נהרג בתאונת מטוס עוד בכיתה י' – כבר אז הוא החל בהכנות לקראת הגיוס ורצה להגיע לצבא עם רישיון טיס אזרחי, מתוך אמונה שזה יעזור לו להגיע לחיל האוויר. מעניין אם הוא היה מצליח להגיע לקורס טיס אלמלא המטוס שלו היה נופל מהשמיים…

בחור שני היה ניב, ששירת בתור נשק בבה"ד 11 עד לפני שנה ומשהו – בנסיבות שלא ברורות עד היום הוא רותק לבסיס לתקופה של משהו כמו 56 יום לאחר עבירה כלשהי (כנראה נפקדות), ולאחר התעללות קשה שעבר בבסיס החליט לגמור עם זה – הוא התאבד בנשקייה בה שירת ביריה בראשו. המשפחה עד היום טוענת שמדובר ברצח.

ניב הוכר כחלל צה"ל ונקבר בלוויה צבאית, על אף שהתאבד ועל פי היהדות היה צורך לקבור אותו מחוץ לגדר. בלוויה שלו לא הייתי – הייתי בתורנות שמירה בבסיס. על דבר מותו נודע לי רק כשחזרתי הביתה וראיתי את השלטים שמעידים על השתתפות מערכת הבטחון בצער המשפחה ועל מועד הלוויה.

הבחור השלישי היה מכיתה מקבילה אליי, אבל בתיכון בן 16 כיתות י"ב קשה מאד להכיר את כולם, ולכן אפילו את השם המלא אני לא ממש זוכר. ביזיון, אה?

נהוג לומר שחללי מערכות ישראל למעשה מנעו בגופם את השמדת מדינת ישראל ואת העם היהודי, ושהם למעשה מגש הכסף עליו הוגשה מדינת ישראל. אלא שיש נתון אחד שהצבא מאד לא רוצה שיתפרסם ומאד לא מעוניין שהאזרחים יגיבו אליו, וזה הנתון שלפיו כבר כמה שנים שהסיבה העיקרית לאובדן חיי אדם בצבא ההגנה בישראל איננה פעילות מבצעית או אפילו תאונות אימונים – אלא מרבית חיילי צה"ל נהרגים היום בתאונות דרכים, והסיבה השנייה למספר ההרוגים הגבוה השנתי – התאבדויות. רק לאחר מכן ניתן למצוא את אלו אשר נהרגים בפעילות מבצעית מסכנת חיים, ולבסוף את קרבנות האלימות של הפשע והסמים שהשתלטו על המועדונים.

אני לא זוכר שבנקודה כלשהי בזמן נשבעתי שאני מוכן להירג במלחמה בתאונות הדרכים, ובוודאי שאני לא מוכן לתת את חיי לאיזה אידיוט שיכור ששתה יותר מדי והחליט שהסתכלתי על החברה שלו עקום – אם חבר שלה שולף סכין על מבט, רוב הסיכויים שהיא ממילא פריחה מטומטמת שלא מבינה חצי מהמילים של הפוסט הזה.

בשבועה לדגל אנו כחיילי צה"ל נדרשים להישבע להגן על המולדת ועל מוסדותיה החוקיים ואף להקריב את חיינו אם יהיה בכך צורך, אבל בינינו – רוב הצבא מורכב מג'ובניקים ותומכי לחימה שנמצאים בסיכון יותר גבוה להידרס ביציאה מאיזה מועדון בשישי בערב מאשר להיהרג על ידי האויב, ועל כן מדובר קצת בהצהרת כוונות יפה אבל לא ממש מחוייבת מציאות.

ביום הזכרון כל אחד מתייחד עם הזכרון האישי שלו ועם הדברים שמניעים אותו קדימה וגורמים לו למצוא את הכוח להתקדם הלאה. אין לי שום ספק שיש בין חללי ישראל אנשים משכמם ומעלה, שאת עצם חיינו במדינה אנו חבים להם ושבלעדיהם מדינת ישראל הייתה מקום הרבה יותר גרוע ומסוכן לחיות בו, ומי שמונע על ידי גאווה ופטריוטיזם – מה טוב לו וכמה שפר מזלו.

מה שאותי מניע באופן אישי זה הכעס והזעם על המערכת, שמעדיפה לפאר ולשבח את המורשת ההירואית של גיבוריה על פני מבט מעמיק וחודר פנימה כדי להבין בדיוק מה קורה, וכיצד יכול להיות שמדינה שנמצאת במצב מלחמה מתמדת ממשיכה לאבד חיילים להתאבדויות בקצב ממוצע של אחד ל-10 ימים ואילו לוחמים בפעילות מבצעית לרוב נאלצים להשתתף בלוויה רק אחת לשלושה שבועות. מה שאותי מניע זה תחושת הבזבוז הנוראי שיש במותם של 140 חיילי צה"ל בשנה האחרונה, כאשר יותר משליש מההרוגים הללו נהרגו בתאונות דרכים מיותרות ומטומטמות. מי שנכח בלוויה צבאית ומי שראה את הבכי של ההורים על הילד שלהם לא יכול שלא להגיד שהלוויות הללו לא מלאות בתחושת בזבוז על מה שהיה יכול להיות ולא יהיה עוד.

למזלי, ואולי יש לומר כאן מראש מילת התנצלות, חייל צה"ל היחידי שאני מציין את זכרו ביום הזכרון היה תלמיד בכיתה מקבילה בתיכון, שמותו גורם לי לרצות לחשוב בכיוון של "איך לעזאזל אנחנו מונעים עוד מוות מיותר של אנשים?" ולא "איזה גיבור היית, הלוואי והיו לנו עוד רבים כמוך".

חלל צה"ל היחידי שאני הכרתי אישית לא היה חלק מהאתוס הלאומי-ציוני הלוחם, של לוחם הצנחנים בעל הבלורית היפה שמותיר אחריו חברה בבית והורים בוכיים שאין אלא להגיד עליו "אילו רק היו עוד כמוך…".

חלל צה"ל היחידי שאני הכרתי היה בן אדם אנוכי שבחר להרוג את עצמו ואת המשפחה שלו איתו בגלל שהוא לא ידע להתמודד עם הבעיות שהוא נקלע אליהן, ועל ידי כך גרם לי לחשוב על המוות בכיוונים שונים מהמקובל – לא במובן הרומנטי הקלאסי שנוהגים לציין בכל יום זכרון, אלא במובן של "בוא'נה, הבן אדם הזה ירה בעצמו והרס את החיים גם של המשפחה שלו. איזה חרא של דבר זה לעשות למי שאוהב אותך, לא?".

לקראת יום הזכרון הבא ראוי שננסה לפעול לצמצום האבידות בשני מישורים עיקריים – הראשון על ידי הסכם הפסקת אש עם ארגוני הטרור, אשר יקטינו את הצורך בחשיפת לוחמינו ואזרחינו לטרור השיעי / סוני / צ'צני / איראני (מחק את המיותר) והשני – על ידי פעילות מונעת לצמצום המתאבדים ותאונות הדרכים, שגובים יותר הרוגים מדי שנה מאשר כל פעילויות צה"ל הגדול והנורא בכל הגזרות השונות.

ביום השואה ציינו את זכרם של ששת המיליונים שנרצחו בידי הנאצים.

אם היינו עומדים ברצף לזכר כל אחד ואחד מהם דקה אחת, היינו עומדים 6 מיליון דקות, שהן 100,000 שעות, או 4166 יום,או 595 שבועות, או 148 חודשים, או 12 שנים רצופות אילמות רצופות מבלי לישון ומבלי להגיד דבר, מלבד להכיר בחסרונו של שליש מהעם היהודי ולהרהר על מה היה יכול להיות אלמלא הנאצים.

עד היום נפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה 22,123 בני אדם.

אם היינו עומדים ברצף דקה דומיה לזכר כל אחד ואחד, היינו צריכים לעמוד 22,123 דקות, שהם כ-368 שעות, או 15.3 יום, בלי לישון, בלי לאכול, בלי להגיד מילה ובלי לעשות שום דבר מלבד לומר תודה.

כמה עצוב לדעת שאם הביטוי נכון וחללי צה"ל מונעים שואה שנייה, אזי כדי למנוע שוב מקרה של 12 שנים של שקט, עלינו להקדיש לכל הפחות 15 יום לשכול. יהי זכר הנופלים ברוך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s