שואה

הפוסט הזה הולך לעסוק בשואה. אני יודע שיום השואה היה בשני שעבר אבל לא אכפת לי. לקח לי די הרבה זמן לחשוב אם להעלות את הנושא הזה או לא ועכשיו אחרי התייעצות עם רחלי, הגעתי למסקנה שכן.

אבהיר כבר מראש שאני לא מדבר כמובן על הדברים שבבסיס של היום הזה. אני לא רוצה שתקראו לכאן את התחושה שלי שזה בסדר וניתן להצדיק אי-עמידה בצפירה – אות הזדהות לאבל ו-2 דקות הכרחיות ביותר כדי להעיד על כך שלכל הפחות משהו בשגרת החיים שלנו משתבש עקב היום הזה – ואני לא רוצה שתבינו מכאן שאני שואל "אז מה אם נרצחו מיליון ו-300,000 איש באושוויץ? זכותי לעשות מסיבה!". אני בסה"כ רוצה להרים כמה שאלות על מה שמסביב ליום השואה.

אחד הדברים שמציקים לי ביותר ביום השואה הוא העובדה שמי שאינו מתחבר אל השכול והאבל בצורה מוחלטת נתפס בתור פלגמט שונא אדם שאינו ראוי לקיום אנושי. מי שמעז לבקר את הנורמות והפרות הקדושות של היום – כמו למשל חיסול הטלויזיה באשר היא, כולל את ה-VOD בהחלטה שקיבלה ביקורת לא קלה מידי דניס ויצ'בסקי כבר לפני שנה ומשהו – מוצא את עצמו לפתע "מוקצה", חיצוני לעם. אני עוד זוכר את התגובות הראשונות לטקס הזיכרון האלטרנטיבי, שלפי דברי מספר מסוים של אנשים שנכחו בו היה קרקס מעליב ומשפיל, וחשבתי לעצמי שזה באמת לא בסדר שמישהו קם ומנסה לשנות לנו סדרי עולם ואת דרכי הזיכרון. אבל אז קלטתי משהו אחר: לא רק העם היהודי מתרחק מהשואה.

הדור הראשון של השואה, מי שחווה את אימת הנאצים על בשרו, אינו בעל זכות בחירה אמיתית. שנאתו, או לכל הפחות סלידתו ונטייתו להתרחק מכל הדברים הגרמנים והאירופאים אשר מזכירים את השואה היא תגובה מותנית וכמעט בלתי רצונית. מיעוט שבמיעוט של ניצולי השואה עצמם יסלחו אי פעם לעם הגרמני בכללותו על שנעשה להם ובצדק, ואלו מהם שכן סלחו לגרמנים והתקדמו הלאה הם אנשים יוצאי דופן וייחודיים מאד, ובפירוש אינם מהווים את הכלל. תעצומות הנפש הדרושות כדי לסלוח למישהו שמשתייך בצורה גנרית כלשהי לקבוצה שיכולה לעשות משהו איום ונורא כמו שעשו הגרמנים בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 הם מעל ומעבר למשהו שנמצא בכוחי, ואני מחשיב את עצמי לבן אדם די ממוצע (או אולי קצת יותר חם מזג מהממוצע…). אבל האנשים האלה התגברו, התקיימו הלאה, ובשנת 1948 הקימו כאן מדינה. 90% גויסו הם נחיתתם ארצה – רגל שמאל עודנה על האוניה ורגל ימין עוטה נעל צבאית תקנית וידיהם אוחזות ברובה ומסתערות אלי קרב מול האויב הערבי, תוך שהם צועקים "לעולם לא עוד!" נחוש. והדור הזה שרד, לחם, הצליח והוליד ילדים.

הילדים שלהם הוא הדור השני של השואה, הם "נרות השואה". זה אנשים שנולדו לניצולים, לפרטיזנים וללוחמים, למי ששהו במחנות ולמי ששחררו אותם, למי שהעביר את מלחמת העולם השנייה בלחימה עיקשת מול הנאצים בגטאות וביערות, ולמי שיחל בכל יום לשחרור – על ידי מוות או על ידי משיח – במחנות הריכוז וההשמדה. אלו הם הילדים שנולדו לאנשים עם טראומות, ילדים שגדלו למציאות של טראומה קשה ולא קלה – ילדים שנולדו פגומים להורים שנפגעו על ידי החיים, ילדים שכל קיומם הוא נר זיכרון לזכר השואה. גם כאן לא הייתה לדור הזה ברירה אמיתית – מי שהתחנך וגדל על קללות הגרמנים והורגל להתייחס אליהם בתור הנאצים שמעולם לא שינו עורם וגדל בעולם בו מזרח גרמניה הייתה צל לא-כל-כך חיוור של המשטר הנאצי, סובל משנאה עזה אף הוא – שנאה בלתי רציונלית שלא נובעת ממה שנעשה לו עצמו אלא ממה שנעשה להוריו. אבא שלי כזה, וההורים שלו לא ניצולים – אבל המשפחה של אבא שלו נמחתה כלא הייתה. הדור הזה גדל והתפכח. באמצע שנות ה-70 הוא החל להוליד ילדים בעצמו. במשך תקופה לא קצרה הוא התחבט עם עצמו ושאל אם מה שהוא עושה נכון, וחלק גדול ממנו בחר לגדל את ילדיו בצורה שונה משהם גודלו על ידי הוריהם – הם לא ימשיכו את המעגל. הם התחילו לשאול את עצמם – "לעולם לא עוד?". רצונם להבטיח כי לעולם לא עוד לא היה מחושל בברזל כמו של הוריהם – אלא נבע יותר משאלה ותמיהה באשר ליכולתם להבטיח כי אכן בתקופתם לא עוד יקומו להשמידנו. זהו הדור שלחם את מלחמת יום כיפור ושאל את עצמו אם ככה הרגישו אבותיהם על סף תחילת מלחמת העולם השנייה. אבל גם הדור הזה לחם, ניצח והוליד ילדים.

וכך הגיע הדור השלישי. ילידי שנות ה-70 וה-80, אולי אף שנות ה-90 המקודמות, הם ילדי הדור השלישי לשואה, הדור האחרון שיידע את הניצולים. אנחנו נהיה האחרונים שנוכל לשמוע את העדויות על אושוויץ מפי מי ששהה שם במשך כל המלחמה הארורה ההיא, גרמני או ניצול. אנחנו נהיה אחרוני דור המדבר – ואחרינו יגיע הדור הרביעי, שלא ידע עוד את יוסף מנגלה, ולא ידע את אדולף – היטלר או הייכמן. אנחנו הדור השלישי לשואה, שראה מחנות רק לאחר שהצמחייה גדלה עליהם והפולנים החלו לטפח אותם כעסק תיירותי. אנחנו לא "נרות השואה". אנחנו "תיירי השואה". אנחנו ובני דורנו טסים לפולין ובוכים ביום – וצוחקים בלילה. אנחנו הדור שמשתמש במכשירי קשר ואלקרטוניקה גרמניים כדי להרים טקסים לזכר יום השואה, שלא מתבייש להשתמש באוזניות Senheiser ושפסגת שאיפותיו לעיתים מסתכמת ברכב חדש תוצרת Bavarian Motor Wagen, שאומר "הגרמנים יימח שמם" אבל אין לו באמת הצדקה לזה. גם אנחנו חוזרים על הסיסמא "לעולם לא עוד", אבל בחייכם – בואו נודה, "לעולם לא עוד" מה?

יהיה זה יומרני מצידי לטעון שיש בכוחנו להציל את העולם מעוד טבח המוני. אם "לעולם לא עוד" כללי זאת המטרה המוצהרת שעמדה לעינינו בשנות ה-50, ואני מאמין שזו באמת הייתה שאיפתו של כל מי ששרד את התופת האיומה של השואה, כשלנו בצורה חרוצה. האיראנים טבחו בעיראקים שטבחו בכורדים שטבחו בתורכים שטבחו בארמנים שטבחו בעוד מיעוט אתני כלשהו וכן הלאה בשרשרת אינסופית של מעשי רצח מטומטמים. הסומלים והסודנים ממשיכים לטבוח אחד בשני ברגעים אלו ממש, וזה עוד בלי להיכנס לכל מה שהולך באזורים אחרים של היבשת השחורה (או, כפי שהיא מכונה בידי המקומיים, God's Blind Spot…).

אז אני מניח ש"לעולם לא עוד" כללי הוא לא ריאלי. מה פשר הזעקה שלנו אם לא מניעת רצח עם? אני רוצה להציע פרשנות אחרת. יותר אגואיסטית. יותר מפוכחת. פרשנות שנובעת מהיותי מרוחק מספיק מהשואה כדי להסתכל על בן גילי הגרמני ולהגיד שהוא לא אשם, אבל מקורב מספיק כדי להגיד שסבא שלו כנראה רצח את קרובי המשפחה שלי. אני רוצה להסתכל על הנושא מפרשנות של מי שלא עבר את השואה והתחנך עליה – אלא בתור מי שלמד עליה בבית ספר. הפרשנות שלי ל"לעולם לא עוד" אינה שלעולם לא עוד ניתן לעוד טבח עם להתרחש: העם היהודי לא באמת שם זין על מה לעזאזל עושים המוסלמים ברואנדה לפאגאנים. הפרשנות שלי היא "לעולם לא עוד – לעם היהודי". לעולם לא עוד ניתן לעצמנו בתור עם להיות כל כך חלשים, מנוונים, גלותיים ומקובעים שאנחנו נפספס את כל הסימנים לשואה שמגיעה עלינו ונבחר לעצום עיניים בכוח כדי להימנע מהסימנים.

שהרי בשביל "לעולם לא עוד" כללי אין צורך במולדת יהודית – די לנו בתור דת לקדם את הסובלנות ולהתבולל עד בלי הכר במדינות בהן הרגו את אבותינו, כפי שעשינו מאות שנים. לא, לא בשביל זה הקמנו מדינה. המדינה הוקמה מתוך מניעים אתניים אגאוסיטיים לחלוטין ולא מתוך מניעים מוסריים טהורים – ואתם יודעים מה, for fucks sake, הגיע הזמן שנודה בזה. אנחנו לא נציגי המוסר והקדושה עלי אדמות, אנחנו עם ככל העמים, עם פגמים ככל העמים, אבל זכאותנו למדינה וזכאותנו לקיום לא יכלה להיות מוטלת בספק – השואה לא לימדה אותנו שהעם היהודי הוא חלש ומנוון, השואה לימדה אותנו שהעם היהודי המפולג הוא מנוון וחלש.

אפשר להתייחס לשואת העם היהודי בתור חורבן בית שלישי. סביר מאד להניח שכך היו מתארים את השואה בספרות התנ"כית אם מחברי התנ"ך עוד היו בחיים. או שאפשר להתייחס עליה בתור אירוע מכונן, נקודת ציון, נקודה בה העם היהודי שספג השפלות וקללות מכל שאר עמי העולם קם, נעמד על רגליו האחוריות וזעק "עד כאן, ולעולם לא עוד לעם היהודי". והאנוכיות הזו תהיה לגמרי בסדר. לפחות מבחינתי, היא אפילו תהיה עדיפה על הצביעות של "לעולם לא עוד, אבל לא באמת נוכל לעזור לחבל דרפור בגלל ככה וככה…".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s