משתמטים וצבועים

אני הולך לדבר על משתמטים. אז בואו נפתח במשהו כדי למנוע את סקילתי ברבים ובציבור הרחב, הצהרה שלצערי הפכה לחלק מן השגרה הישראלית המיליטריסטית בצורה קיצונית: כן, עשיתי צבא מלא. שירתי בחיל האוויר, הייתי ג'ובניק וסבלתי כמו מניאק שלוש שנים כמו כולם, מינוס קיצור של חודש מנהלתי. יש לי תעודת שחרור ותעודת הצטיינות יחידתית כדי להוכיח את זה. עכשיו שסיימו עם שלב האתוס ו"הנה גם אני שילמתי את חובי לחברה", בואו נתמקד אל התכלס.

מרגע שניתנת חופש ביטוי וחופש עיתונות לאוכלוסיה, לא מן הנמנע כי העיתונות נוטה להיות מטבעה חוקרת מצוינת, ולחשוף את כל השטויות שעושה צמרת השלטון – שטויות שמבזבזות זמן, כסף ומשאבים. אלא שכאשר עושים דבר כזה, אשכרה צריך לעבוד ולקחת סיכונים. כאשר עיתון חושף כי שני מחבלים כפותים הוצאו להורג על ידי שירותי הביטחון הישראלי – הם לוקחים סיכון עצום כי ייפגעו כתוצאה מהפרסום. כאשר העיתונות חושפת פרשיית אונס בבסיס חיל האוויר, הם שורפים את כל שיתוף הפעולה העתידי עם גורמי החיל לתקופה ארוכה – כי אף אחד לא אוהב שמלבינים את פניו ברבים גם כאשר הדבר מוצדק.

אז יותר מכל, העיתונות אוהבת את הסקופים שמעצבנים את האזרח הקטן ומלהיבים אותו, מבלי להזיק לאף גורם חשוב ורציני שיכול להשפיע עליה – היא אוהבת לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, הפופוליזם הזול. כאשר יש לנו מטרה כל כך נוחה ונחמדה כמו החרדים והערבים והמשתמטים – בוודאי שכל העיתונות הולכת להרים כפפה ולהתחיל ללכת איתם מכות. עליהום הרי תמיד טוב יותר מעבודה עיתונאית אמיתית. אם הקהל לא נגדך אף אחד לא יפעל נגדך – והרי תמיד טוב שמישהו מחבב ואוהב אותך.

הקרבן התורן שבנידון – גם במאמר זה – הם המשתמטים. אותם אנשים שהצבא עצמו בחר לשחרר ממניעיו שלו, שנתפסים כלא אחראים. כ"כוסיות". כפחדנים. אפילו הכינוי שמדביקים לקבוצת האנשים הללו – "משתמטים" – מחליא בעיני. כאילו החובה לשרת בצבא היא משהו כל כך מובנה ומושרש שמי שבורח ממנה ראוי לגינוי והרחקה מן החברה.

עכשיו, הבעיה העיקרית שיש לי, באופן אישי, עם המערכת הצבאית, היא המערכת הצבאית עצמה. איכשהו במהלך החיים של המדינה הזו המשוואה לפיה "תרומה במדינה = שירות בצבא" השתרשה כל כך עמוק במוח הקולקטיבי של החברה, שכל מי שלא עשה מינימום שנה וחצי בסיירת מטכ"ל לא נחשב לגבר ורק מי שירו עליו בסמטאות עזה וג'נין זכאי לדבר על כמה קשה לו בחיים. אז אתם יודעים מה? אני לא מסכים עם זה. לא מסכים עם זה בכלל.

האיומים הקיומיים על מדינת ישראל לא יכולים – ואסור שישמשו – בתור הצדקה לגיוס מיליטריסטי ובלתי מוצדק של אוכלוסיה שלמה בת 18 לצבא. כאשר אנחנו לוקחים את הנשיא האיראני ומצמידים עליו תג של "בגללו כולנו עושים צבא", אנחנו מתעלמים מן הבעיות היסודיות שבגללן אנחנו באמת כולנו מגויסים לצבא – בעיות הביטחון המיידיות, שמחייבות טיפול ממשי ויסודי ולא הקמה של סוללות נגד טילים. להפטיר במנטרה הקלאסית של "כולם נגדנו ולכן כולם צריכים להילחם" במקום לנסות ולהבין איך מתמודדים עם כולם יכול היה להיות מענה אמיתי לשאלה הזו לפני 20 שנה, אבל היום הקהל לא קונה את זה. להגיד "האויב הערבי מתרבה!" לא משכנע אף אחד מלבד את קהל המשוכנעים בדבר גם ככה, ולהצהיר בגלוי כי "כוונת סוריה למלחמה גרעינית עם ישראל!" לא מאיים על אף אחד מלבד מי שכבר ככה מרגיש מאוים. גם הצבא יודע את זה, ולכן "האיום האיראני" אינו משמש כלי להגברת גיוס, אלא להגברת זרימת כספים.

אנחנו מוזילים מן הערך של האיומים האמיתיים כאשר בשמם אנו ממהרים להכריז על שואה שנייה ואנחנו פוגעים בעיקר בעצמנו כאשר אנחנו מלמדים את ילדנו כבר בגיל הגן כי "הערבים כולם מרושעים ורוצים להרוג אותנו ולכן חשוב שאח שלכם ילך לצבא". גם אם נניח כי ההצהרה האחרונה נכונה וצריך לפרק את רוב האוכלוסייה הערבית באזור המזרח התיכון לאטומים – ולרגע איננו מניחים כך כבני אדם חושבים – תרבות הפאניקה ההמונית לפיה אנחנו תמיד נחיה באיום מתמיד של השמדה בוודאי לא עוזרת לנו להרגיע את הרוחות בצד השני.

אבל בגלל שהצבא אומר את זה, זה חייב להיות נכון. הצבא נתפס כפרה קדושה כל כך גדולה וחשובה, שאנשים שוכחים את הטמטום המערכתי הכולל שמאפיין את המערכת כפי שהתגלה במלחמת לבנון הקודמת.

העובדה הפשוטה היא כי יש דרכים אחרות לתת מעצמך למדינה הזו – ולא כולן כוללות את תרבות המאצ'ואיזם המטופש של "אני יריתי במאג על ערבים ולכן כל המזרח התיכון קטן עליי". אני – ביחד עם רבים אחרים – בזבזנו את כספי משלם המיסים בחוסר מעש בצבא, בצורה כה ניכרת שאפילו בזמן שהייתי בשירות לא בדיוק הבנתי מה לעזאזל אני עושה. שעות שלמות נתתי מעצמי בעמדת ש.ג. באמצע עיר במרכז הארץ מגן על בניין מפני גנבים ועבירות רכוש – תפקיד משטרתי מובהק, שהמשטרה בחרה פשוט להעביר לידי הצבא כי זה יותר נוח – בעודי שומר על בניין נטוש לחלוטין שכל מטרת השמירה עליו הייתה לוודא שאיש לא יפרוץ פנימה לקחת את מערכות המחשוב המיושנות של הצבא, שלא טרחו להעביר למחסנים כי ההובלה עלתה יותר כסף מהשמירה היומית עליו. מובילים אזרחיים הרי מקבלים שכר שווה ערך למשכורת צבאית חודשית מלאה על כל הובלה, אז מה יותר זול – לזרוק ש.ג. פנימה או להוביל דברים החוצה?

כל ההיגיון המעגלי והמטופש של הטוענים נגד השתמטות הוא היגיון של "אני נדפקתי, אז שכל העולם סביבי יסבול!". ההיגיון הזה מבוסס על ההנחה שצבא חייב להיות צבא חובה, ועם כל הכבוד – זאת דרך מחשבה של ילד בכיתה ג'.

הטענה העיקרית נגד המשתמטים היא לא הטענה שהם פוגעים בחוסן הלאומי בפועל – כי אובייקטיבית, בן אדם שמשלם מיסים על העבודה שלו תורם בצורה ניכרת יותר למדינה מאשר מש"ק ממטרות, רק מעצם העובדה שאחד נותן למדינה כסף והשני עולה לה כסף.

הטענה היא גם לא כי המשתמטים הם אנשים מרושעים באופן מוחלט – הרי אף אחד לא באמת ובתמים מאמין שאי-שירות בצבא מעיד על כך שמדובר בבן אדם נבלה וסוציומט מוחלט שצריך להיות בכלא – ואם כן, הוא ככל הנראה פאשיסט. כל מי שנתקע ונתפר בשמירה יותר מ-45 דקות (קרה לי מספר פעמים במהלך השירות, ואני יודע בוודאות שכל אחד מכם ששמר על עמדה אי פעם יודע על מה אני מדבר) יודע שאנשים כאלה קיימים גם כאשר הם עוטים על גופם מדים ונשק, ושהמסמך של רוח צה"ל שימושי לגביהם רק בתור נייר טואלט.

הטענה לפיה חיילים הם ערכיים יותר אף היא מטופשת ולא עומדת במבחן המציאות – הרי אם כך הדבר, מדוע מרבית העבריינים במדינת ישראל שהידרדרו לפשע אחרי גיל 21 שירתו בצבא? יש לי הנחה – בלתי מבוססת בעליל בצורה מדעית אך הנובעת מתצפיות אמפיריות – לפיה חלק מברוני הפשע דווקא מעדיפים יוצאי יחידות קרביות כ"חיילים" שלהם ב"משפחות", כי הם יודעים מה זה לחטוף כדורים ולהתנהג תחת אש…

הטענה היחידה שעומדת כנגד המשתמטים היא התחושה הסובייקטיבית של אזרחי המדינה של "מגיע לי". תחושה של "אני סבלתי אז שגם הוא יסבול". תחושה בלתי רציונאלית זו מתעלמת מן העובדה שהמשתמטים הללו שוחררו משירות לפי חוק, באותה סמכות אשר בגינה גויסו למערכת הצבאית מלכתחילה. הכעס של האזרחים הוא על תחושת אי-חלוקת הנטל, כאשר תחושה זו, למרבה האירוניה – נובעת מהחלטה מודעת של המחוקק הישראלי להותיר פרצה בחוק שירות בטחון דרכה ניתן יהיה לצאת משירות צבאי מלא ולא לשאת בנטל, ולעשות זאת בצורה כשרה למהדרין, גם אם עולה ממנה ריח לא נעים.

אז אם הבעיה היא אי חלוקת הנטל, והגורם לבעיה הוא החקיקה – התחושה וההחלטה הרציונליות מובילות אל ביקורת חקיקה, ואל לחץ ציבורי לשנות את החוק על מנת לאפשר לפחות אנשים לצאת מן הצבא ו/או להימנע משירות מלא. אבל הרבה יותר קל להתעצבן על הסימפטום של הבעיה – האנשים שבוחרים לנצל את הפרצה שניתנה להם – מאשר על הגורמים לבעיה – הטמטום של נבחרי ישראל לדורותיהם, שכשלו ביישום החוק בצורה נאותה ו/או תיקונו לאחר שהדבר התגלה להם. מכיוון שכך, הציבור מונע על סמך החלטה בלתי רציונלית – ולא חושב בהיגיון.

תחושה בלתי רציונאלית זו מתעלמת לחלוטין מכל הטיעונים שתומכים בקיומו של צבא מקצועי ו"קרייריסטי", בו אנשים מקבלים שכר וגמול גבוה פי 10 או פי 15 מהגמול הנוכחי שלהם בשירות החובה, ושיש להם אינטרס ממשי לשרת בו תקופה ארוכה בנוסף על "המורשת הציונית" הגדולה. הוא מתעלם מן המודלים שהוכיחו את עצמם של צבא קטן במערך המנהלתי, עבה במערך התומך לחימה וחוד חנית שמרכיב כ-20% או 30% מכוח הלחימה הצבאי, כפי שנהוג במדינות אחרות עם צבאות מקצועיים.

תחושה בלתי רציונאלית זו מתעלמת מן העובדה כי אנשים מסוימים מבזבזים את זמנם לריק בצבא, ומתעלמת מן העובדה שאם מישהו עושה מספיק מאמצים כדי לעשות הצגות לקב"ן או לרופא, הוא ככל הנראה לא היה חייל מצטיין גם ככה.

תחושה זו מתעלמת מן החינוך שאנחנו נותנים לילדים שלנו עד גיל 18 לפיהם "האדם במרכז", ואז בגיל 18 אומרים להם את ההיפך המוחלט – "אתם לא בני אדם, אלא מספרים אישיים" והמסר הדיכוטומי שזה יוצר.

תחושה זו מתעלמת מן העובדה האובייקטיבית שהחברה הישראלית השסועה שולחת חיילים למשימות שהיא בעצמה לא מאמינה בהן.

תחושה זו מתעלמת מן העובדה שמצד אחד אנחנו מתעקשים לקרוא לחיילים שלנו "מיטב בחורינו, לוחמינו האמיצים חסרי החת אשר ילחמו בכל צורר אשר יקום כנגדנו וישמידו כל איום ומרשע הבא להשמידנו", ומן הצד השני אנו קוראים להם "ילדים אבודים שלא יודעים מה הם עושים" ומשבר הזהות שזה גורר.

תחושה זו היא תחושה סובייקטיבית שמאפשרת לכל שק"מיסט לצאת גבר כי הוא עשה שבוע-שבוע בשטחים, כאשר בפועל בזמן השירות הצבאי שלו הוא עשה כל דבר כדי להתחמק ולהשתמט מכל אחריות שקיימת מלבד לפשוט את המדים עצמם.

תחושה סובייקטיבית זו, עם כל הכבוד, מעודדת צביעות. בעיני, תכונה זו גרועה פי שבעים על פחדנות ועל טמטום. הפחדן – בניגוד לצבוע – עקבי בעמדותיו, ואילו הטיפש – בניגוד לצבוע – אינו יודע כי מעשיו פסולים ולכן הוא יכול להסתתר מאחורי טיפשותו. אך מה עומד לו לצבוע, לאותו אדם אשר אין בעיני כל פסול בלהתחמק משירות קרבי בתנאי שנשארים בצבא, אך שיציאה מהצבא פסולה בעיניו? מה מבדיל בין משתמט אחד לשני – העובדה כי האחד מרוויח ומשלם מיסים ו"נהנה" בזמן שהשני אינו מרוויח ומבזבז את כספי המדינה?

לפני שאנחנו מעלים את משתמטי ישראל על צלבים ומבצעים הוצאה להורג פומבית בגין פחדנות, כדאי להביט עמוק פנימה. כי אותו היגיון לפיו יש להעניש את אלו אשר לא נושאים בנטל החברתי, מחייב את המסקנה לפיה כל מי שלא היה מעורב בלחימה בצורה ישירה או בתמיכה בה אינו נושא בנטל החברתי של הלחימה עצמה, ועל כן גם השק"מיסט שברח מגדוד 51 בגולני ראוי שיובל אל הגרדום ביחד עם אחיו המשתמטים. אלא שהזעקה הציבורית לא תיתן לנו לעשות את זה – חלקית כי הרי דרך המחשבה ה-כמעט פשיסטית שהחברה הישראלית לוקה בה היא כי הצבא כשלעצמו הוא גורם חיובי – ולא התפקיד שעשה האדם בצבא הוא מה שקובע את זהותו אלא דווקא המדים שהוא עטה על גופו שקובעים מה הוא; ובעיקר כי כפי שכבר אמרתי קודם – הצבא מעודד צביעות, ואני מניאק אם כל מי שקורא להוציא להורג את משתמטי כוכב נולד היה באמת בגולני. אני מוכן להמר משכורת של טוראי אחת שבין הקוראים לגיוס הכללי יש לא מעט ג'ובניקים שמעולם לא ראו שטח.

השורה התחתונה שניתן להסיק מהמאמר הזה היא כזו:

אי אפשר לצפות מאדם שחינוכו מגיל ינקות ועד גיל 18 הוא להעמיד את עצמו במרכז, שיזרוק את כל הערכים הללו הצידה בהגיעו לגיל 18 ושינדב את עצמו למען הקהילה ללא ויכוח. לתקוף בן אדם שכל מה שהוא יודע מילדות זה להגן על עצמו ועל האינטרסים שלו על כך שהוא נוהג בדיוק בצורה זו בהגיעו אל הצבא, מציב אותנו כחברה בעמדה מוסרית רעועה, של אנשים צבועים שמחנכים לא לפי דוגמה אלא לפי ססמאות. אני לא מאשים את אלו שבוחרים להשתחרר מהצבא לפני סיום תקופתם בתנאי שהם בוחרים להעמיד את עצמם כחברים יצרניים בחברה – כי הרי בסופו של דבר, אנחנו גידלנו אותם ככה ואנחנו העברנו להם את המסר הזה.

הזעם הציבורי כנגד המשתמטים הוא בעייתי במקרה הטוב, ומוטעה במקרה הרע. ניתן לחלוק על תחושת כעס זו בכל הרמות – החל מההתחלה והמניעים לתחושה זו, כלה בעובדה כי אנשים אלו משתחררים משירות צבאי בצורה חוקית לחלוטין ועל כן הטלת סנקציה על מעשה זה היא בגדר הפיכת הדמוקרטיה הישראלית ללא פחות מפאשיזם מיליטנטי. הכעס לא צריך להיות מופנה כלפי המשתמטים עצמם – שהם ה"סימפטום" לבעיה, אם בכלל יש בעיה – אלא כלפי החוק בנוסחו הנוכחי. ועד שהכעס יופנה למקום הנכון – בואו לפחות ננסה לרדת מהעץ.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s