"נורמות משפטיות"

ככל שבן אדם נוטה להיות עסוק יותר, הוא נוטה להיות מעורב יותר בדברים יומיומיים ולשכוח שבסופו של דבר יש משמעות מיוחדת לדברים שהוא עושה.

ברגעים המועטים שבהם אדם קולט בשבריר שנייה את הדברים כפי שהם נראים מהצד, כמו שראה אותם בפעם הראשונה, הוא מקבל פרספקטיבה אמיתית על הדברים שמחזירה אותו למימדיו האמיתיים וזאת אל מול הדברים היוצאי-דופן שהוא רגיל לעשות בשגרה.

מה כל הפסקה הזו אומרת? שגם לי, כמו לכל אחד, יש מצבים בהם אני תופס את עצמי באמצע פעולה כלשהי – וקולט פתאום זווית ראיה אחרת, ממנה דברים נראים אחרת לחלוטין. היום היו לי שני רגעים כאלה:

הראשון מהם היה רגע חנוני לחלוטין, שהגיע בשיעור סטטיסטיקה, כאשר הבנתי שהמשמעות האטימולוגית של המילה Probability קשורה למושג הלטיני של probatur – לבדוק, לבחון, להוכיח – ומייחסת את האפשרות להוכיח בצורה שיטתית וקבועה את ההסתברות להתרחשות אירוע מסוים באמצעות בדיקה.

עתה משהוצאתי את עצמי כדביל בעיני הציבור, אני מניח שהגיע הזמן להציג את הרגע השני.

הרגע השני בו קלטתי את עצמי מסתכל על דברים אחרת לחלוטין הגיע דווקא בקריאה של טקסט משפטי (פסק הדין 10083/04 גודר נ' מועצה אזורית מודיעים, למי שבאמת רוצה לדעת) במסגרת דיני הנזיקין. מדובר במקרה בו גננת וסעיית לקחו קבוצה של כ-30 ילדים בני שלוש וארבע לסיור בשדה טרשים שליד המושב בו הם גרו, כדי "לצפות בחילופי העונות". במסגרת הסיור הלימודי – שהתנהלה גם סביבו מחלוקת כלשהי בין אם זה טיול או סיור לימודי או who the fuck cares, הם גם ככה קבעו שזה מיותר להכריע בזה – נעקץ ילד בן 4 בידו הימנית על ידי עקרב צהוב, והוא נזקק להחייאה וטיפול רפואי שבסיומו הוא נותר עם נכות קשה אשר טבעה לא מפורטת מטעמי צנעת הפרט. הילד – בנסיבות מוצדקות למדי – מגיש תביעה נזיקית כנגד המועצה שהיא המעסיקה של הגננת והסעיית.

בדרך כלל אני לא בן אדם שקל לזעזע אותו בסיפורי אימה כאלה. לעיתים קרובות התנהגות אנושית יכולה להיראות לי נלוזה, שפלה ומגעילה והתגובה שלי לא תהיה של פחד אלא של רתיעה טבעית מדברים שלא מוצאים חן בעיניי. ואולם נדיר מאד שאני מוצא את עצמי מרגיש כאילו מישהו דפק לי אגרוף לבטן ועם תחושה ממשית של "אוקיי, זה לא היה אמור לקרות". כנראה שמקרה בו ילד בן 4 נעקץ ונדרש לאשפוז ממושך הוא מה שנדרש כדי להוציא ממני תגובה אמוציונלית אמיתית של רחמים, שכן בנסיבות לא ברורות עברה בי צמרמורת קלה ולא כיפית בעליל איך שסיימתי לקרוא את עובדות המקרה.

אני אמנם לומד רק שנה את המקצוע המשפטי, אך כבר הספקתי ללמוד עליו עובדה אחת שלא ניתן לחלוק עליה – בשביל לעבוד במקצוע הזה ולהיות מצליח בו, חובה לפתח עור של פיל ולגלות רגישות ואמפתיה של אבן. בזמן שהתנהגות האנושית הבסיסית של בן אדם לחברו בקושי מצליחה להפתיעה אותי ולהוציא ממני תחושה שהיא יותר מ"איזה זבל של בן אדם" על הגוונים והרמות השונות שבהן מחשבה זו מתקיימת, מגיעים לכל אחד קייסים – כל אחד ולפי הרכב אישיותו – שיכולים לפרק אותך מבפנים אם תתן להם להגיע אלייך.

ההבנה שלפיה עוולת הרשלנות או כל מושג משפטי אחר התפתחו בפסיקה בגלל מקרים אמיתיים שהתרחשו בבית המשפט לא נוחתת עלייך במלואה עד אשר מגיע אלייך קייס כזה שמפרק לך את הבטן ומשנה לך את זווית הראיה. מרוב שאנו נוטים להיות עסוקים בלנסות ולהספיק להבין את החומר בצורה משפטית ואת ההלכה הנובעת ממנו, אנו נוטים לשכוח ולזנוח את העובדות ואת הסיפורים שמאחוריהן – ועל ידי כך, מקרה המוות של אדם שנדרס על ידי משאית שה-handbrake שלה לא הורם על ידי הנהג שיצא להשתין בצד הדרך הופך ללא יותר מסטטיסטיקה שנועדה ללמד סטודנטים למשפטים שאפשר להוציא הון תועפות מן הנהג הדורס בטענה נזיקית במידה ואתה מייצג עד לאירוע ומתמלאים תנאים מסויימים.

מרוב שאנו עסוקים במקצוע בלנסות ולהבין אם פסיכוזה שמתפתחת כתוצאה מחשיפה לטראומה מקימה עילה לתביעה או אם שיתוק של ארבע-גפיים של ילד מטומטם שקפץ לבריכת מים רדודה מצביעים על חובה כלשהי על בעלי הבריכה, קל מאד לשכוח שמדובר במקרים אמיתיים, ולא בקייסים מומצאים, שעומדים מאחוריהם בני אדם.

אני מעריך כי הקרירות האופיינית הזו לעורכי דין שמסוגלים להסתכל מעבר לעובדות ולחשוב ישירות על ההנמקה והתביעה, היא זו שמקנה למשפטנים ועורכי הדין את השם של אוכלי נבלות ורודפי אמבולנסים שמנסים לעשות קופה על גבם (ודמם) של אחרים. הדם הקר הנדרש מבעלי המקצוע כדי להכריע בסוגיות אלו או אחרות הוא לעיתים ברמה כל כך קפואה, שלא פלא שעורכי הדין מצטיירים ככרישים נטולי אישיות, לב, מצפון או שאר הדברים שמהווים סממני חולשה ואישיות. קשה לי מאד להאשים צופה מן הצד שסבור שאנו עוסקים במקצוע שהוא כל כך רקוב ופגום מיסודו שאין לו הצדקה מוסרית.

אלא שדווקא בגלל זה אני מאמין שישנה חשיבות ממשית לשיטת הלימוד וההוראה של המקצוע הזה, שבמקביל נחשב למבוקש ביותר אך בזוי מאין כמוהו, שכן היא זו שיכולה לקבוע את העתיד של איך מקצוע עריכת הדין ייראה בעתיד בעיני הציבור – ובעיקר, בעיני מי שהיום סטודנט למשפטים ומי שבעתיד יהיה עורך דין.

בסופו של יום – אני לא יודע למה התמונה של ילד בן 4 אוחז בידו וצועק בכאבים לאחר שנעקץ על ידי עקרב, מוקף בחברי כיתתו בני גילו ועם 2 מבוגרות שפיקחו על הסיור בלבד נחרטה לי כל כך עמוק ופגעה בי כל כך קשה. אני לא יודע שום דבר על הילד הזה לפני האירוע, לא ראיתי מימי תמונה שלו, ואני לא יודע דבר עליו אחרי מלבד שהוא נזקק לאשפוז של ארבעה חודשים ונותר עם "נכות קשה". אני לא מכיר את המושב, את המשפחה, את השדה הספציפי בו המקרה אירע – ואני בכל זאת מרגיש משהו בגלל האירוע הזה. ואני כן יודע שפסקי דין שיוצרים אצלי אסוציאציה לרגשות, הם אלו שנחרטים הכי חזק בזכרון. אז אולי אני לא יודע הרבה על מי הוא חגי גודר, המערער בהליך הנידון, אבל אני בפירוש חושב שזה הולך להיות אחד מפסקי הדין שאני אזכור הלאה לעתיד גם הרבה אחרי סוף הקורס – לא משום שנקבעה לו חשיבות ייחודית וראשונה במעלה מבחינה אקדמאית, אלא כי זה היה מקרה בו משהו זז אצלי, באופן אישי. זהו אחד מן המקרים הבודדים שהצליחו להדליק תגובה ראשונית אצלי בבטן, ולעורר גץ של רחמים אל בן אדם שלא פגשתי מעולם ושסביר להניח שאלמלא האירוע ההוא, שאותו הוא בטח היה מעדיף למחוק – לא היה משפיע לי על החיים בכלל.

בניגוד לכל המחלוקות והבעיות שקיימות כיום עם ביהמ"ש העליון ושר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, וכל הניתוחים האקדמאיים הקרים והמבריקים – לאחר מעשה, כמובן – חייב להימצא אצל כל אחד מן העוסקים במקצוע טריגר דומה למה שהיה אצלי שמפעיל אצלם רגש קודם, שיעזור להם להתחבר ולהבין את התפיסה המשפטית לא ברמה השכלתנית אלא ברמה עמוקה יותר – הרגשית.

אני מעריך – וגם מקווה – שאצל כל אחד ואחד מן העורכי-דין קיימים זיקים של אנושיות שקופצת להם כאשר מגיע אליהם קייס לא מעניין במיוחד, שגרתי לחלוטין, שפתאום מקפיץ להם איזה מתג במוח וגורם להם להפעיל בהבזק מהיר את כל נורות המצפון ולראות – אפילו לדקה – את האינטרס האנושי שמאחורי הקייסים וניתוחי המקרים. גיצים וזיקים אלו, שמבחינה טיעונית מהווים חולשה מבנית שכן קשה מאד לעגן את "האנושיות לשם עצמה" בחקיקה, הם הדברים שעליהם ראוי וצריך להיבנות המשפט האמיתי- ואלו הדברים שבעיני ראוי ללמד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s