אין, אין, אין מסיבה, בלי, בלי בלי עוגה.

חלק מן התהליך הטבעי של החיים הסטודנטיאלים כרוך במסיבות. מדובר כמובן בחלק שהוא בהגדרתו כיפי ונחמד, שתופס נתח נכבד וניכר יותר או פחות מן הזמן של כל אחד ואחד מן הסטודנטים בהתאם להעדפתו האישית, אך ללא ספק – מסיבות הן המשך טבעי של היום הרגיל של הסטודנט הרגיל.

המסיבות באזור הרצליה, תל אביב ו"הבועה" של המרכז הן מסיבות בעלות אופי ייחודי ומיוחד, שרבות נכתב עליהן במקומות שונים דברים שאין טעם להמשיך ולחזור עליהם ad nauseaum. די לומר כי תיאוריה רווחת היא כי המסיבות הטובות ביותר במזרח התיכון מצויות בביירות, במידה והקטע שלכם זה מוזיקה ערבית, ואז בתל אביב אם הקטע שלכם הוא כל סוג מוזיקה איומה ונוראית אחרת שאתם יכולים להעלות על הדעת, כי תל אביב היא עיר פסיכית מספיק כדי להחיל מועדון לכל סוג שהוא (מלבד פולקה וקאנטרי. טרם מצאתי מועדונים כאלה בתל אביב, אבל זה כנראה כי אני לא מחפש מספיק).

מה שאותי מטריד באופן אישי במסיבות הללו ובאווירה הכללית של אזורי הבילוי התל אביבים והמרכזניקים באשר הם – תחושה סובייקטיבית לחלוטין הנובעת משמרנות חברתית גרידא – היא התחושה של "סדום ועמורה" שמהללים ומציינים בתור מוקד משיכה עיקרי ואטרקציה תיירותית, שבעבורי מהווה לא יותר מהתנהגות עדר משונה ותמוהה.

כל מבקר הנכנס בדלתות של מועדון תל אביבי או הרצלייני טיפוסי צפוי לחוויה חושית מקיפה ומלאה. הדבר העיקרי הבולט בכניסה הוא ה"מוזיקה", הלוא הוא אותו רעש רקע שמצוי בצורה קבועה ברמות הרעש המקבילות להמראת מטוס סילון מלא בתינוקות בוכים הממריא מתוך מסלול שנמצא בשיפוצים על ידי צוות בנייה שמשתמשים בפטישי אוויר ומקלות דינמיט תוך כדי צעקות במגהפון – רעש המתפרס על מגוון סגנונות (היפ הופ, ראפ, מוזיקה שחורה שמבוצעת על ידי לבנים, אייטיז ובצורה ביזארית ומדכאת חידושים ליהורם גאון וחדוה עמרני, out of all people) הבוקעים ממגוון רמקולים (בהגדרה – תמיד מאחורייך, ותמיד יהיה עליהם בחורה שיכורה שרוקדת בצורה חושנית) שהמכנה המשותף של 90% מהשירים הוא ההתייחסות של הזמר אל גודלו של איבר המין שלו ויכולתו להרשים את הבנות ולזיין יותר נשים ממלח אמריקאי בחופשת נמל של 24 שעות לאחר פריסה של 18 חודש בעיראק, או לחלופין במידה ומדובר בזמרת בשיר המכריז על אהבתה האינסופית אל "האחד" שבלעדיו אין, יהא זה הבחור עם הזין הענק מהשיר הקודם או ה-DJ, שמועלה למעמד של חצי אלוהים בשל יכולתו המדהימה והיוצאת דופן ללחוץ על כפתור ה-PLAY.

מרגע שמתרגלים אל הרעש המפמפם באוזניים ולרעידות המשונות הנגרמות על ידי הבאסים המאסיביים שבוקעים מן ה-sub woofers בגודל רכבת משא, שממוקמים בצורה אסטרטגית במקומות בהם הכי סביר שבחורה שיכורה תפיק מהם אורגזמה עת שהיא רוקדת חסרת הכרה ומסטולה לחלוטין תוך כדי שהיא חוסמת את המעבר של כ- 200 איש מאחוריה, המאפיין הבא הניכר הוא חוש הריח, שנתקף בריח המזוהה של סיגריות שממלא את חלל האוויר חרף (ואולי בגלל) החקיקה החדשה האוסרת על עישון במקומות ציבוריים, הנדבק לבגדים, שיער, ציפורניים וכמובן בוקע מן הכונפה השיכורה שמנסה לשכנע את הברמן שהיא אחותה של בר רפאלי, הערס שיושב מאחוריה ועוד מעט מאמין לסיפורי הבולשיט שלה מתוך הנחה שמכוערת לא תגיד "לא" לזיון קל, או מכל בן אדם שני במועדון.

אלא שאם הרעש והריח לא היה די בהם, המועדון התל אביבי או ההרצלייני המצוי הוא המקום היחידי שאותו אני מכיר במדינת ישראל בו לגיטימי לחלוטין לאחוז בשדיה של בחורה או לחפון את מלוא עכוזה, מבלי שהדבר ייחשב להטרדה מינית, וזאת לאור העובדה כי מנהלי המועדונים מתעקשים לדחוס לתוכו תכולה העולה ביותר מפי 300 על המותר עד אשר מקומות הבילוי האזוריים מזכירים קרונות של בהמות משא או לכל הפחות קופסת סרדינים. הגם שכשלעצמו אין לכאורה כל רע מנקודת המבט הגברית בעובדה שניתן לגעת בעשרות כוסיות מבלי לחשוש לתביעה על הטרדה מינית, במיוחד בימים בהם התחושה הציבורית היא כי מבט בכיוון הלא נכון ואף מחשבת זימה מכוערת מאחורי דלתיים סגורות מהווה עבירה שדינה מינימום סירוס כימי, הבעיה מצויה בכך שבדיוק כפי שאתה יכול לחפון את מלוא עכוזן, הן – במקרה האידאלי – או הם, במקרה הנפוץ – יכולים לחפון ולמשש אותך, ולעולם לא תדע אם היד הקרה שכרגע הונחה על הגב התחתון שלך עומדת לערוך לך בדיקה רקטאלית בניגוד לרצונך בחיפוש אחר הארנק שלך, או שמא מדובר בהתחלתה של ידידות מופלאה עם אותה כונפה מכוערת שלא הצליחה לשכנע את הברמן ועברה לנסות לשכנע מבלים שיכורים אחרים במועדון כי היא באמת אחות של בר רפאלי. בכל מקרה, היות ומדובר במערכת יחסים הדדית, החסרונות רבים בצורה ניכרת על היתרונות.

תרבות הבילויים באזור מגוריי היא מפליאה בעיניי. מדי שבוע אנשים מרגישים את הצורך בפורקן מן העומסים השגרתיים, ובסופי שבוע הם שמים פעמיהם לעבר מקומות המהווים את הדגימה המרוכזת ביותר של המין האנושי שניתן למצוא. אנשים אשר מתלוננים על התערבות יתר של הבוס שלהם לא מוצאים שום פסול במישושים והנגיעות ההדדיות במועדוני לילה אפלוליים, אנשים אשר מוצאים עצמם חנוקים על ידי השגרה בוחרים ללכת אל מקומות בהם אין חמצן משום שהכל הוחלף בעשן סיגריות, ואלו המבקשים לערוך לעצמם "ערב בלתי נשכח" מתעקשים לדפוק לעצמם את הראש עם כימיקלים שגורמים בדיוק לתופעת השכחה.

מסיבות יום הולדת ואירועים הנחגגים בבארים ומועדונים למיניהם מבוססים רובם ככולם על טהרת הכימיקלים הנכנסים אל הגוף. אין כיום שום דרך להיכנס אל מסיבת יום הולדת של אדם הנערך במקום הומה אדם ולא לחזור מלא בעקבות כימיים של C10H14N2 (ניקוטין), CH3CH2OH (אתנול – אלכוהול, בקיצור), C8H10N4O2. (קפאין, מצוי ברד-בול), Δ9-tetrahydrocannabinol (מריחואנה) ועוד שלל של תרכובות כימיות שנועדו למלא פעולה חד-משמעית אחת: לדפוק לבן אדם את המוח. בנקודה מסוימת איבדנו – בחלקנו הגדול – את היכולת לשמוח בצורה טבעית, בלי כימיקלים המגבירים את ההשפעה ובלי חיזוקים חיצוניים. הפכנו לגזע התלוי לחלוטין בשינוי הכימיה הפנימית של עצמו כדי להרגיש חי, גזע שכתוצאה משעמום ושגרה מוכן לגרום לעצמו נזקים פיזיים בלתי הפיכים במטרה לשכוח.

אני לא מבין את תרבות המסיבות. ייתכן – אפילו ייתכן מאד – כי הפגם הוא אצלי. אבל היות ומדובר בדבר שהוא חלק כל כך גדול מחיי הסטודנט, אינני יכול להרשות לעצמי לוותר עליו. לצערי, משבוע לשבוע, וממסיבה למסיבה, ההבנה שלי של העולם הזה הולכת וקטנה. והדבר המפחיד ביותר בעיני, הוא שאני בסדר עם זה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s