מעורבות חברתית בשדרות

מדינת ישראל היא מקום מוזר מאד. בטווח של פחות או יותר 100 ק"מ מצויים, באותה מדינה, אזרחים הנתונים תחת מצב מלחמה, אזרחים המתעלמים מקיומה של המלחמה, והמון אנשים שכל האינטרס שלהם הוא לגדל תירס, אפונה וגזר. תזכורת בדיוק עד כמה מדינת ישראל היא מקום משונה והזוי קיבלתי היום לאחר סיור בעיר הדרומית שדרות, שמהווה – נכון לעכשיו – העיר היחידה בעולם המערבי המצוי להתקפת טילים נמשכת מזה תקופה המתקרבת לעשור.

את בוקר הסיור פתחנו בתגלית המאכזבת כי מתוך קמפוס המונה מעל ל-5,000 סטודנטים (המרכז הבינתחומי הרצליה, האקדמיה למנהיגי המחר, לפי הסיסמא, ו"רייכסטייל" לפי שם הכינוי), הגיעו לסיור בשדרות פחות מ-40 איש, מתוכם כ-25 הם חברי בית הספר הבינלאומי וכלל לא ילידי הארץ או עולים וותיקים. כנגד גילוי מאכזב אין יותר מדי מה לעשות, חוץ מלעלות לאוטובוס ולנסות לקדם את מה שיש עם מי שיש.

לאחר נסיעה של פחות משעה, עברנו אל שדה פתוח לתצפית על רצועת עזה. התצפית הייתה כק"מ וחצי צפונית לנקודה בה נפגע מתי גיל, עוזרו של השר לבטחון פנים דיכטר ואף הוא סטודנט של המרכז הבינתחומי, מאש צלפים מכיוון רצועת עזה, ועל כן הוזהרנו מראש כי הנקודה היא לא המקום הבטוח ביותר לעמוד בו במדינת ישראל, גם אם בפירוש לא המסוכן ביותר. לאחר הסברה קצרה על מערך ההתרעה כנגד קסאמים, אופי פעולת אזעקת "צבע אדום" והעובדה כי ישנו ירי מרגמות מתמשך לעבר יישובי עוטף שדרות, פנתה קבוצה של אמריקאים אל עבר שיא הגובה של הגבעה כדי לצלם את רצועת עזה. הקבוצה, אשר כללה צלם, שני אנשי הפקה ו"כתב" וידאו אחד, התמקמה לה הרחק מן הקבוצה העיקרית, ועשתה עבודה מצוינת, כי כנראה שהם משכו את תשומת ליבו של תצפיתן פלשתינאי. מיד לאחר שהמדריך סיים לענות על שאלה באשר לקושי של איתור פצצות מרגמה על ידי מכ"מים של צה"ל, פצצה אחת נחתה ב"שטח פתוח ליד שדרות" מרחק כ- 150 או 200 מטר מאיתנו, ככל הנראה – בניסיון ברור לפגוע בקבוצה שלנו, או בקבוצת הצילום שעמדה על ראש הגבעה. איש לא נפגע, ואולם קבוצת הצילום, בטיפשות יוצאת דופן, לא זזה ממקומה – ועמדה, בשדה גלוי ובקו ראיה ישיר, על ראש גבעה מטווחת על ידי ירי מרגמות. רק לאחר שאני ועוד אחד מן הקבוצה רצנו לכיוון שלהם והבהרנו להם את הסכנה בעמידה מול קנה מרגמה שכבר ירה פגז אחד, הם ניאותו להצטרף אלינו ולעלות לאוטובוס הרחק מן התצפית ועמוק אל תוך טווח הקסאמים.

לאחר התצפית וההצצה אל חיי היומיום בשדרות, נסענו לסיור בעיר. התזכורות לכך שמדובר במקום אחר לחלוטין מצויות בכל מקום. המיגוניות (שבינתיים הוברר לנו שאינן יעילות כנגד פגיעה ישירה, ולאחר שעמדנו על היקף ההרס של רקטה אחת אני מבין למה), בטונדות ומקלטים פתוחים עומדים כתזכורת לכך ששדרות היא לא רק שם של יישוב טלוויזיוני שהומצא לצורך מלחמת רייטינג – אלא מקום אמיתי מאד, שיש בו בני אדם אמיתיים שחווים, ברגעים אלו ממש, טראומה קשה יותר מהפגזה יומיומית – טראומה מצטברת של ירי נמשך, הנוסף על קושי כלכלי וחברתי גדול, ומה שניתן לתאר אך ורק בתור אדישות כמעט מוחלטת של החברה הישראלית – זוכרים מה אמרתי לכם על האוטובוס בהתחלה?

קשה לתאר את מידת ההרס של הבתים שנפגעו בפגיעות ישירות. נכנסו לתוך בית של אישה בת יותר מ-70, אשר נפגע פעמיים ברקטות. בפעם הראשונה, היא נפלה בחצר הבית וגרמה לנזקים כבדים לרכוש. מקום הנפילה מסומן על ידי כתם שחור במתחם הבית. בפעם השנייה, הרקטה חדרה דרך גג הבית ומחקה את כל הקומה העליונה, ובאורח נס פגעה בעמוד תמך של משקוף, קיבלה מסלול תנועה כלפי מעלה וניתזה מן הגג בפעם השנייה החוצה דרך החלון – שם התפוצצה וגרמה לנזקים כבדים. האישה מספרת כי היא הרגישה את החום של המנוע של הרקטה בפניה עת שהיא עברה לידה.

עברו מאז שבועות, והבית עדיין הרוס. כל חפציה של האישה זרוקים בחצר, מחוררים בחלקם על ידי רסס, שרופים או מלוכלכים אך שלמים. בדלת יושב שומר שנשכר מטעם העירייה. "אי אפשר לשפץ את כל הבתים במקביל", אומרים לנו באנגלית שבורה, "אז מציבים שמירה על אלו שנפגעו לאחרונה, עד שיגיעו לתקן אותם". הקבוצה מהנהנת. וכל מה שאני מצליח לחשוב הוא שהמדינה הזו מטורפת.

בנסיעה ברחובות העיר ניתן להבחין באנשים שממשיכים בשגרת חייהם חרף הסכנה של טילים ומרגמות העומדת בכל רגע ורגע, והשוק היה – יחסית – מלא. כך גם המדרכות והגנים. פגיעות רסס בבניינים סימנו מקומות בהם נפלו רקטות בעבר, וערימה שמונה מעל ל-400 רקטות שמופו וסומנו על ידי חבלני המשטרה מצויה עמוק בתוך תחנת שדרות, עומדת כתצוגה להוכחת הכמות הבלתי נתפסת של ירי שעוברת על העיר הזו מאז 2001. הרקטות צבועות בצבעים שונים כדי להצביע על שייכות ארגונית – אדום-ירוק מעיד על ירי חמאסי, ירוק-צהוב על הג'יאהד, גדודי חללי אל-אקצא מעדיפים שחור-צהוב והפת"ח, המתונים, צובעים את סנפירי הרקטות שלהם בצהוב בוהק עם שם הארגון בירוק, כדי שלא יהיה שום ספק לגבי מי שלח לתושבי שדרות ד"ש חמה בליווי ראש קרב של 13 קילו על גבי מנוע רקטי. אך מזה כשבועיים, ארגוני הטרור הפלשתינאי אינם יורים כמעט לעבר עוטף שדרות – והדבר אומר לתושבים המקומיים רק דבר אחד: הסלמה. רק הזמן יעיד אם הם צודקים, תושבי שדרות המותשים, או שמא מדובר על תחילתה של רגיעה ממשית בשטח. אם הייתי צריך להמר, הייתי שם את הכסף שלי על אנשי שדרות.

בתוך כל המציאות המטורפת הזו, סטודנטים במכללת ספיר מנסים ללמוד ולקיים אורח חיים נורמאלי. הם מהווים – בצורה משונה מאד – השכבה הכלכלית החזקה ביותר המצויה באזור שדרות והסביבה. הם ואנשי הקיבוצים הוותיקים מחזיקים במו ידיהם את האזור מהתמוטטות וקריסה כלכלית מוחלטת, שמיד לאחריה תבוא נטישה המונית או חרפת רעב של כ- 18,000 איש. והם עושים את זה באמונה רבה ובכוח רצון רב. בין לבין סיור בקמפוס מצביעים לנו על המקום בו נהרג רוני יחיא, סטודנט המכללה, שנפגע מרסיס רקטה בליבו עת שרץ – ככל הנראה – למקלט בצד השני של הכביש. ההתרעה של "צבע אדום" נותנת 15 שניות לכל היותר, והרקטה במקרה שלו כנראה הגיעה לאחר 10.

ראוי רק להעריך את האנשים הללו על המאמצים שהם עושים באזור כדי לשמר שגרת חיים בלתי אפשרית. ראוי להעריך, ולהצטרף אליהם.

בדרך חזרה למרכז עצרנו לאכול בשדרות. אחרי שקנינו פלאפל והתיישבנו לאכול, ובדרך בחזרה לאוטובוס, עברנו ליד קיוסק ממנו בקעה מוזיקה מזרחית קולנית ושירה עם זיופים ניכרים, שנשמעה כאילו מישהו משמיע את שלמה ארצי רוצח חתול באמצעות פלאייר חלוד. מסתבר שחלק מהקבוצה שלנו הגיעה לקיוסק, דיברה ביניהם אנגלית, והאנשים בשדרות החליטו להראות להם שגם ברגעים קשים לא מוותרים על החיים, פרקה ערכה בידורית, והתחילו לערוך במקום תחרות זמרה בין האנשים שישבו בבית הקפה. בין המקלטים והמיגוניות של העיר, אל מול בניין שחלק מן הכיסוי החיצוני שלו חודש לאחר שנפגע על ידי רסס קסאם, עמדו שם 15 תושבי שדרות – וחלק מהם שרו, אחד אחרי השני, את מיטב שירי ארץ ישראל כאילו שהם היו מצויים בתוך תוכה של הבועה התל-אביבית, ואין להם כלל חשש ממה שעלול לקרות בכל רגע. יכול להיות שזה נובע מהניסיון, ויכול להיות שזה נובע מאדישות אל מול החשיפה היומיומית לסכנת מוות. אבל הסצינה ההזויה הזו, ביחד עם המעבר ליד חנות בגדים ששמה Serenity – שלווה – מצביעה יותר מכל על כך שמדינת ישראל היא מקום מוזר, אפילו מוזר מאד.

בימים הקרובים יתחילו פרויקטים של התנדבות מטעם הסטודנטים בבינתחומי. עדכונים על מה ניתן לבצע יפורסמו כאן במקביל לפרסומם שם, וזאת במטרה שקוראי הבלוג והמכרים שלהם יוכלו לקחת חלק פעיל בסיוע לאוכלוסיה המופגזת ביישובי עוטף שדרות. המצב הנוכחי אינו בר פתרון מהיר, ומי שמשלם – כרגיל – את מחיר דיאלוג הטילים שמנהלת מדינת ישראל עם מדינת הטרור הפלשתינאית היושבת בעזה, הם האזרחים. על כן ראוי, וצריך, להגן עליהם ככל יכולתנו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s