The Bureaucracy is Expanding to Meet the Needs of Expanding Bureaucracy

החלק המתסכל ביותר בחיים של סטודנט למשפטים – או למעשה כל סטודנט – הוא כמובן הבירוקרטיה הכרוכה בהגשת בקשות כלשהן לקבת הטבה (או זכות) זו או אחרת המגיעות לנו מתוקף התקנון, החוק או השראה אלוהית רוחנית שמכונה תקנות המל”ג. בירוקרטיה זו, המאופיינת בהגשת אינספור בקשות לכל מקום לצורך קבלת הדבר הפשוט ביותר (על פי כלל אוניברסלי, הבקשה שלך לעולם לא תוגש למקום הנכון בזמן הנכון לאדם הנכון, אלא תמיד למזכירת סגל / מסלול שלא בהכרח מטפלת בנושא הזה אבל תשמח מאד להכווין אותך למי שכן) יכולה לטרטר ולשגע סטודנטים עד אין קץ.

במרכז הבינתחומי תופעה זו מצומצת יחסית לאוניברסיטאות והיחס הוא טוב – ואפילו טוב מאד (אם כי עברו פחות או יותר שלושה וחצי חודשים עד שקיבלתי אישור להיבחן במועד ג’ במקצוע מסוים לאחר שנשלחתי לייצג את המרכז עצמו בתחרות בינ”ל בחו”ל ומטעמו, כאשר ההודעה על המבחן הגיע בערך שבוע ויומיים לפני המועד) – אך היכן שהדבר הזה פשוט מסרב למות הוא במוסדות הממשלתיים האחרים.

במסגרת חלק מן הפרויקטים הרבים שהולכים וקמים לסיוע לתושבי אזור עוטף שדרות, גם אנחנו – קבוצה של 6 סטודנטים אידאיליסטים טיפשים – מנסים את מזלנו בסיוע לאנשים שאיתרע מזלם לחיות בטווח הטילים של החמאס / ג’יהאד / מיקי אל מחמוד מאוס או כל ארגון קיקיוני אחר שיש לו יותר דלק רקטי מרחמים ולב אנושי. במסגרת תוכנית סיוע זו, ולאור כתבה ששודרה בחדשות ערוץ 10 ביום רביעי שעבר, הובאה לתשומת ליבי העובדה כי משרד החינוך מחזיק פוליסת ביטוח לכל התלמידים באשר הם, בתנאי כמובן שהם או ההורים שלהם משלמים תשלום חודשי חובה של 23 ₪ לחודש (לפי ערוץ 10, זהו למעשה תשלום החובה היחידי שההורים צריכים לשלם לפי החוק, אם כי אני לא בטוח בנכונות היותו היחידי, אבל אין ספק בהיותו חובה). הביטוח – אשר מוכר לחלק ניכר מן ההורים כמסכה את תאונות הילדים בדרך לבית הספר, בדרך מבית הספר ובבית הספר עצמו – מסתבר, לפי חדשות 10, בתור ביטוח כללי המכסה בכל מקום ובכל שעה על כל תאונה. היות ופוליסה כזו ב-23 ₪ לחודש היא פשוט too good to be true, הצבנו בפני עצמנו מטרה (קרא: כתבתי לעצמי פתק Post-It בצורה של עיגול) לבדוק את העניין – שכן אם הפוליסה היא כה מקיפה וכה רחבה, ייתכן שיש בה כדי לפתור כמה וכמה מצוקות וצרות של תלמידי עוטף שדרות עליהן לא ארחיב מפאת היות הדבר ספקולציה משפטית פראית על ידי מי שאינו מוכשר לכך – עדיין.

וכאן מתחיל הסיוט הבירוקרטי הממשלתי להסתבך. במדינת ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית ומערבית (בערך) קיים חוק דמוקרטי ומערבי (בערך) מתקדם מאד ובעל שימושים רבים מאד לטובת האזרח (קרא: אות מתה בספר החוקים). חוק חופש המידע מאפשר לכל אדם בישראל – אזרח או תושב – לפנות אל רשויות המדינה בבקשה לקבל מהן מידע על אודות פעולותיהן השונות, הנחיותיהן הפנימיות או סתם מספר פחי האשפה הקיימים במועצה אזורית גזר – בכפוף כמובן לסייגים וחריגים מסוימים: לא ניתן למשל לפנות למשרד הבטחון בדרישה לדעת כמה כסף מוציא חיל האוויר על שניצלים (כי על ידי כך, באמצעות חישובי טריגונומטריה מסובכים ותוך כדי שימוש בקבוע k שנועד לתאר את השפעת כוח המשיכה על האגו של שר הבטחון, ניתן יהיה לחשב ברמת דיוק של 99.5% את מספר החיילים המיותרים שיש לחיל ומה הם אכלו לארוחת צהריים), אבל כן בפירוש ניתנה לתושבי תל אביב האפשרות להתקשר לעיריית תל אביב ולבקש ממנה שתסביר כמה בדיוק עלה להציב את הברווז המטופש של דודו גבע על גג העירייה בזמן השיפוצים ולמה לעזאזל המימון צריך לבוא מכספי הארנונה שלהם. הרשות אף מחויבת לנמק את החלטותיה לפי חוק חובת הנמקה, ולכן התגובה של “זה לא עלה כלום ולכו תמותו, תושבי גבעתיים" אולי טובה לפקיד הקבלה של העירייה, אבל במכתב רשמי זה פשוט לא מספיק. מובן לכם כמובן שהדברים הרשומים מעלה הם דוגמאות ולא מכילים את כל הסייגים המאפשרים לעירייה לתקוע לכם צינור 12 צול ולהגיד לכם שזה לא מעניינכם כמה עלה להציב ברווז שאתם משלמים עליו, כן?

בכל מקרה, ובחזרה לעניינו. חוק חופש המידע מותיר פרצה בחוק – מקוממת מאין כמוה לאזרח הישר, שכן היא פשוט כל כך הגיונית שאי אפשר להתווכח איתה – והיא שהרשות חייבת לספק את המידע לאזרח, אך רשאית לגבות ממנו כסף תמורת הפקתו, להוציא מקרים בהם המידע הוא רלוונטי לאדם עצמו או סייגים אלו ואחרים. הווה אמר – אם משרד המשפטים מחליט לקבל בברכה את שנת 1998 ולהעלות את הטאבו לאינטרנט, כדי לאפשר עיון ברישום המקרקעין לפני שרוכשים דירה ולחסוך לכם נסיעה לנתניה (כי אף אחד, כולל תושבי נתניה, לא רוצה לנסוע לנתניה) – הגם שהוא מחויב בחוק להחזיק אתר אינטרנט, הוא רשאי לגבות מכם כסף על עיון בטאבו. החלק המגוחך בכל הסיפור הזה הוא כי אפילו שאתה בודק את הטאבו בשביל עצמך והמידע רלוונטי אלייך – ניתן לגבות אגרת הפקת מידע בגין האחסון באינטרנט, ככה שתשלמו בכל מקרה על מה שמדינה מתוקנת אמורה להציע בחינם.

הקושי מתחיל באמת בנקודה שבה האזרח מסכים עם הרשות שאחסון מידע עולה כסף, ואפשר לכסות עלויות כדי לא לגרום לעליית מיסים שבסופו של דבר תעלה כסף לכולנו. אך השאלה היא כמה כסף בדיוק עולה להפיק את המידע? אין ממש הגבלה בחוק – אלא רק בתקנות. התקנות קובעות עלות הפקה של 86 ₪ בשל “אגרת מידע" – ואז 229 ₪ על התחייבות להוצאת מידע החל משעת העבודה הרביעית והלאה, התחייבות אשר נופלת במסגרת עוד אחד מחישובי הטריגונומרטיה המסובכים שמובילים למקום הימצאו של אוסאמה בין לאדן ולכספי ניצולי השואה שהועלמו על ידי ממשלת ישראל ואשר נועדו לוודא כי האזרח לא יבקש את המידע שהוא רוצה כי הוא יהיה מבולבל מדי.

החוק עוד מחייב את הרשויות למקם ממונה מטעמם על חוק חופש המידע – שיהיה אמון על נושא הפצת המידע לאזרח התמים שלא יודע לאיזה ג'ונגל הוא נכנס – ובמקרה של משרד החינוך, מדובר על דסק בודד שנמצא בתוך מחלקת טכנולוגיות מידע במזכירות הכללית של משרד החינוך במשרדי המשרד היושבים בירושלים (להבדיל מן המשרדים האזוריים הנמצאים בכל מחוז במדינה או המשרדים המצויים בתל אביב ליד היכל נוקיה) שמאויש על ידי שתי מזכירות שאין להם מושג בטכנולוגיות מידע ומשיבון אוטומטי חצוף. גם אם התמזל מזלכם להגיע לדסק הרלוונטי ופניתם אליו לבקש את המידע שאתם יודעים ששייך לכם ואם מוכנים לשלם בגין הפקתו, התשלום מבוצע באמצעות כרטיס אשראי (מה שמניב – בצורה פרדוכסלית ומבחינתי נפגמת בצורה קיצונית) רווחים לחברה פרטית בגין התקשרות של האדם לממשלתו – או באמצעות תשלום במזומן בבנק הדואר – שהחל מאמצע שנות ה-2000 אף הוא מהווה חברה בבעלות ממשלתית אבל עם אינטרסים פרטיים מעורבים (שכן כבר לא מדובר ברשות – אלא בחברה ממשלתית), המחייב את האזרח ללכת ולקנות מעטפה ולשלוח בדואר רשום על חשבונו את המעטפה אל משרד החינוך, ולמען את מכתבו אל “הממונה על חוק חופש המידע, משרד החינוך, ירושלים, מרתפי המשרד, בפינה השמאלית החשוכה של מרתף 3- ליד הארון הכחול עם הדלת החורקת ומתחת לשלטDo not anger the Pandas " אשר מצוי שם מימי הבריטים כאשר המקום היה גן חיות, והפנדות היו ממונות על טיפול בתלונות הציבור על כך שחיות הגן לא חמודות מספיק.

אוקיי, אז אין באמת שלט של Do Not Anger the Pandas, אבל אתם מבינים את הרעיון.

החלק המעצבן באמת בכל הסיפור הוא שיש פטור המעוגן על פי חוק, אבל משום שלא ניתן להגיע למידע בלי לשלם אגרת מידע, לא ניתן לדרוש את הפטור אלא עד לאחר ששילמתם את הכסף, ואם אתם מתקשרים למוקד חופש המידע במשרד החינוך כדי לשאול למה לעזאזל אתם צריכים לשלם על מידע שאתם לא יודעים אם אתם פטורים מתשלומו בגינו, התשובה שאתם תקבלו תהיה של מענה אוטומטי מרושע שיפנה אתכם ל-3 מחלקות אחרות שבהם תקבלו את אותה תשובה – והיא ש"מחלקת חופש המידע פועלת בימים א, ג’, ה’ בלבד בין השעות 10:00-12:00 בלבד, ואם אתם מתקשרים בראש חודש דרואידי או במהלך ירח כחול, בין השעות 23:00 ל-23:31. להקרבת קרבנות אדם אל אלים פגאנים נא המתינו על הקו”.

בכל מקרה – כל מסכת הייסורים הבירוקרטית והמטופשת הזו נועדה בסופו של דבר לכסות דבר אחד, והוא פוליסת ביטוח חובה שאנחנו כאזרחי המדינה משלמים בניגוד לרצוננו ועל פי כפייה של החוק, כאשר הממסד מנסה – במזיד או לא במזיד – למנוע מאיתנו זכויות, בין אם על ידי הסתרה אקטיבית (“לא, זה לא משרד החינוך, זאת המרכזיה של משרד האוצר, נא המתן" – מעבר לטלפון אחר – “משרד חינוך שלום") או על ידי הסתרה פסיבית (”אין בעיה שתקבל את המידע שאתה מחפש, הוא פשוט יעלה לך ליטרת בשר ועין של סלמנדרה מלינזית" ) או סתם על ידי טיפשות (“מחלקת חופש המידע שלום, במה אפשר לעזור? תנאי פוליסת הביטוח? אני אעביר אותך למחלקת תאונות, נא המתן…” *דור גיאולוגי עובר* “מחלקת תאונות שלום, במה אפשר לעזור? תנאי פוליסת ביטוח? אני אעביר אותך למחלקת חופש המידע, נא המתן…” *ניתוק* (.

אכן, מדינת ישראל היא מקום משונה מאד בו הבירוקרטיה הממסדית כל כך עצומה שהיא מתקשה להתמודד עם עצמה – והחלק המתסכל ביותר בחיים של כל סטודנט, ובמיוחד של סטודנט למשפטים, הוא הידיעה שלא משנה עד כמה האוניברסיטאות גרועות, איומות ונוראיות – השירות שהן מספקות הוא הטוב ביותר מסוגו ויחסית אל ארגונים ממשלתיים אחרים, הוא מהיר כברק.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s