יום השואה. כי זה מתחייב.

כמדי יום השואה, כמדי עצרת יום השואה, גם השנה שמעתי את נאומו של נשיא המדינה. אולם השנה הוא עצבן אותי. הוא עצבן אותי עד לכדי כך שקמתי באמצעו והלכתי כדי לפרוק את מה שיש לי על הלב, ועל כן אני לא מתייחס אל הנאום עצמו. ייתכן ובהמשך הוא הפך לנאום נפלא. אולם כפי שאמרו גדולים לפני – "אינני יכול עוד". די לי להמתין לכך שאחרים יבטאו את תחושתי.

כבר מן הפתיחה של הנאום התחילו עקצוצים מסויימים של עצבים לתת אותותיהם. הפתיח שלו היה שגרתי, כנהוג מדי נאום. "ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט, חברי סגל דיפלומטי" ועוד שלל מכובדים, הוא אמר. הוא כמובן גם פנה אל ניצולי השואה מן הארץ ומחו"ל, אבל לא לפני שהוא מילא חובתו לפנות אל בעלי התפקידים, ולפנות אליהם כתארם הראוי. הנימוס, כידוע, מחייב.

עצבן אותי שהוא לא פנה אל ניצולי השואה קודם. לא יודע למה דווקא השנה זה צרם לי יותר. אולי זה כי השנה בחרו לעשות את הטקס "בסימן הניצולים". כאילו שכל יתר הטקסים שעד כה לא היו בסימן הניצולים. אבל שיהיה. זה משהו קטנוני, וזניח. ובכלל, אי אפשר באמת שלא לראות את הטקס. חייבים לחזור אל נאום ראש הממשלה, ולהשתתף באבל הלאומי. לא נעים, והנימוס, כידוע, מחייב.

נאומו של ראש הממשלה היה מלוטש יותר. נקי יותר. מלא חן. מלא אמוציות במקומות הנכונים. מאזכר את האיום האיראני במידה. מאזכר את הצורר הנאצי במידה. בכלל, אי אפשר שלא להתפעל מנאומו של ראש הממשלה. תמיד מדויק. תמיד מושחז. תמיד קורקטי. תמיד נכון. אבל גם הוא לא פנה לניצולי השואה. כי ככה זה ראש הממשלה שלנו. תמיד מקפיד על כל כללי הנימוס. אפילו הגרמנים שתכננו את הפתרון הסופי הקפידו על כללי הנימוס. הם ביקשו מן הקצינים המוזמנים להגיע ולאשר את הגעתם, ולטעום מארוחת הבוקר בשעה 09:00. הנימוס הגרמני, כידוע, מחייב.

אחרי נאומו של ראש הממשלה הוקרא קטע קצר. ואז היה שיר. אי אפשר לנהל טקס זיכרון ללא חלק אומנותי. זה הרי לא חלק מהנוהג. חורג מן השגרה. פוגע במוסכמות ובקונצנזוס. בכלל, זה לא מנומס להביא אנשים כל הדרך עד לירושלים לשמוע אך ורק נאומים וסיפורים עצובים. חייבים איזו פאוזה. ומי אנחנו אם לא נקפיד על הכללים? הנימוס, כידוע, מחייב.

רק לאחר כארבעים דקות של הקדמות, גינונים וטקסים, עלו מדליקי המשאות על הבמה, וסיפרו את סיפוריהם. יחסית לטקס שעמד בסימן קולם של ניצולי השואה והשורדים, זמן רב עבר עד ששמענו מפיו של ניצול. בעצם, זה לא באמת נכון. הרב לאו הדליק משואה, אבל הוא עשה את זה מתוקף תפקידו הרשמי, אגב העובדה שהוא במקרה ניצול שואה, ולא זכות. חס וחלילה שניצול שואה ידליק את המשואה כעניין של מסורת. כבוד זה שמור לבעל התפקיד של יו"ר "יד ושם", והנימוס, כידוע, מחייב.

מדליק המשואה החמישי, פרטיזן, גיבור ישראל ואיש חיל, מעד בעודו ניגש להדליק את משואת הזיכרון העצומה שמולו. בנו עזר לו לקום, אולם ניתן היה לראות כיצד האיש מתנער ממנו ומבקש לגשת ולהדליק את המשואה לבד, לאחר שהתייצב. בנו חיבק אותו וייצב אותו ועזר לו לחזור אל מקומו, לאחר המעידה, והטקס המשיך כסדרו. שתיקה שררה ברחבת המוזיאון בזמן המעידה הקצרה, ולאחר שכולם נרגעו והבינו שהכל בסדר – המשיכו בטקס כסדרו. אי אפשר להפריע למופע וישנם לוחות זמנים לעמוד בהם. יהיה זה לא מנומס לאחר. והנימוס, כידוע, מחייב.

רק לאחר סיום הדלקת ששת המשואות כנגד ששת המיליונים, נשאה אחת מניצולות השואה את דבריה. סיפרה אף היא את סיפורה האישי. רק לקראת הסוף, ובטרם הוקראו התפילות בידי בעלי תפקידים רמים וחשובים אשר נמצאו שם מכוח תפקידם וכחלק מעבודתם ומשרתם הרשמית במדינת ישראל, נשאו הניצולים – שבסימנם עמד הטקס – את דברם. בכל זאת, אי אפשר להזמין את אורחי הכבוד ולא לתת להם את הבמה. הנימוס, כידוע, מחייב.

ובכל אותה עת, בכל רגע ובכל שנייה, הקפידו מכובדנו ונבחרנו, יקירנו ונציגנו, אנשי שררה ושלטון כולם, בעלי תפקידים רמים ונישאים, שרים וחברי כנסת ורבנים וחזנים, מפקדים בזרועות הצבא, המשטרה ואף משמר הכנסת, לשמור על כללי הנימוס. בכל אותה העת עמדו ניצולי השואה הרחק מאחור, בקהל. בשורה הראשונה ניצבו אנשים רמי דרג מן השלטון, נשיאי המדינה ובית המשפט, ראש הממשלה וראש עיריית ירושלים, הרבנים הראשיים האשכנזי והספרדי, וכמובן, בני ובנות זוגם. בשורה השנייה ישבו להם חברי הכנסת הוותיקים, יו"ר הכנסת וראשי וועדות, מאבטחים שנמצאים שם מכוח אילוצים אמיתיים ועוד אנשי רום הדר וכבוד, ובשורה השלישית ישבו להם עוד מכובדים מן העדות השונות ומן הדתות השונות, כולם עומדים אל מול המשואות ומסודרים לפי סדר חשיבותם. כולם, מסודרים לפי מיטב כללי הנימוס, שכן הוא, כידוע, מחייב.

הייתי רוצה לראות טקס זיכרון אחד בו שוברים את כללי הנימוס ושמים את ניצולי השואה בקדמת הבמה. לראות כמה מועטים מהם נשארו. כמה זקנו הם, כמה כערו פניהם, עייפו עיניהם, נשפה קומתם וכיצד הגיעו הם ליום הולדתה של המדינה. לראות לא רק את הייצוגיים, את היפים, את הבריאים ואת החסונים, שאותם נוח וקל לנו להציג כמדליקי משואות כדי לטפוח לעצמנו על השכם ולהגיד "ובכל זאת, עם ישראל חי". הייתי רוצה לראות את עם ישראל בועט בכללי הנימוס כפי שבעטו בהם הגרמנים, ומעמיד אל מולו לא את מיטב ניצוליו ושורדיו אלא את אלו שבמצב הקשה ביותר. את העניים. את המרודים. את מי שאין להם אלא את כבודם. אותם הייתי רוצה להעמיד במקום בעלי השררה והכוח, ואותם הייתי רוצה לראות בשלושת, או בארבעת, או בחמש-עשרה השורות הראשונות בטקסי הזכרון. והייתי רוצה לראות את אותם בעלי הכוח נעמדים מולם ומתנצלים על היחס של המדינה כלפיהם ועל כל מה שעוללנו להם. הייתי רוצה לראות את בעלי הכוח מכים על חטא ומודים באופן אמיתי וכנה על טעותם, מבלי להלל את אלו אשר מתו על קידוש השם או מבלי שנעלה על נס את זכרם של מי שהיו וחירפו נפשם ואינם עוד. במקומו של נאום ראש הממשלה המדבר על הצורר הנוכחי שקם עלינו לכלותינו, הייתי רוצה לראות אותו מקים את ניצולי השואה בשורות הראשונות, ומתנצל בפניהם.

אבל אני יודע שזה לא יקרה. זה חריגה מכללי הנימוס. ראש מדינה אינו מתנצל בפני אזרחים עליהם הוא אחראי. זה לא מנומס. והכללים הללו, כידוע, מחייבים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s