רבין.

כבר יותר מכמה ימים שאני מסתובב עם מחשבה אחת מטרידה בראש. אני חושב שהיא התחילה כאשר ישבתי לי בבית, וצפיתי מן החלון שמשקיף על פינת רחוב שמעוני אל מול רחוב הנדיב, והרהרתי בכך שזה מאד משונה שיש במרחק של כמה דקות הליכה ממני שתי חטיבות ביניים, אחת על שם בן גוריון והשנייה על שם שמואל הנגיד. כמובן שאם מתרחקים עוד קצת מגיעים גם לחטיבת יד-גיורא, שיושבת לה על רחוב ז'בוטינסקי, אם כי כנראה שצריך לחצות בשביל זה את רחוב פינסקר ולעבור ליד בית הקברות או לפחות לחצות דרך רחוב נתן אלתרמן לכיוון הפארק.

 

אבל המחשבה שהטרידה אותי לא קשורה דווקא לכך שיש המון בתי ספר בהרצליה. זה לא חדש. מה שהטריד אותי משמעותית הוא העובדה שכדי להגיע לכל אחד ואחד מהם, צריך ללכת ברחובות שנקראים על שם אנשים מתים. אפילו בית הספר היסודי שליד הבית, בית ספר הנדיב, יושב על רחוב בצלאל, ועוד לא התחלנו לדבר על העובדה שכדי להגיע למקום כלשהו בהרצליה פיתוח חייבים לעבור בשדרות אבא אבן, גם אם רוצים להגיע לרחוב המנופים או לרחוב גלגלי הפלדה.

 

אפשר לחשוב, מה כבר הבעיה עם שמות של רחובות. בכל התרבויות הגדולות יש את זה, וחלק מן הרחובות הראשיים של כל מקום בעולם המערבי נקראים על שם אנשים. עושים את זה כי רוצים לחלוק כבוד לאנשים דגולים (כמו ז'בוטינסקי) או מנהיגי עבר (כמו בן גוריון) או כאלו שתרמו תרומה משמעותית לישראל ותדמיתה בעולם (כמו אבא אבן), או שבלעדיהם כנראה לא היינו פה (הנדיב). מה זה כבר משנה אם קוראים לנתיב תנועה מרכזי השדרה החמישית או רח' אבן גבירול? הייתי רוצה לחשוב שלא הרבה. אבל זה לא באמת מדויק. עובר בטענות על כך שההנצחה של הכבישים הישראלית לוקה בהפליה ברורה לכיוון הגברים לעומת הנשים המונצחות על רחובות (כי בינינו, חנה סנש היא לא באמת אישה, כנראה) וכלה בעובדה שקיימת וועדה שכל תפקידה הוא לבחור את השמות החדשים לרחובות, אי אפשר שלא להרגיש שיש אתוס מסוים ותנאי סף מסוימים לאנשים שמונצחים כך ומגיעים יום אחד להיות רחובות בישראל. התחושה המעיקה לפיה יש קטלוג הישגיות על פיו נמדד אדם והישגיו היא תחושה שהייתה מוכרת לי מאיפשהו, אבל לא באמת ידעתי להצביע על היכן, עד שראיתי את הפרסומות החדשות של השמאל הלאומי, שבעיניי הוא לא פחות מפולחן המת.

 

החברים של השמאל הלאומי החזירו לאחרונה קמפיין ישן-נושן שתכליתו לשכנע אותנו שישראל "מחכה לרבין". כמובן, ואלא אם הכוונה היא לכך שמדינת ישראל מחכה במרכז הרפואי רבין, או תקועה במחלף רבין, או כל פעולה אחרת שמבוצעת בכל אחד ממאות המקומות הקרויים על שם ראש הממשלה המנוח וכרוכה בהמתנה, הקמפיין לא מיועד כלאותה מטרה כפי שיועד בשימושו המקורי, והוא נועד  – כדברי מנהיגי השמאל הלאומי – להזכיר לעם כי יש שמאל אחר וחדש.

 

אז קודם כל, אם הדרך להבהיר שיש שמאל אחר היא להעיר את עצמותיו של ראש הממשלה רבין על מנת שהם-אלו אשר ישמשו כנס אליו יעלו לרגל צליינים וישמש כזעקת קרב פוליטית, אשריהם. שינסו לשכנע אותי אחר כך שהמיתוס על המשיח היהודי הוא מגוחך כאשר המנהיג האמיתי של השמאל הלאומי שמחכים לו הוא אדם שמת כבר 15 שנה. לא רק שרבין, הדמות הנערצת, לא זכה לראות את קריסתן של מספר קונספציות בסיסיות שעמדו בבסיס התפיסה הלאומית הישראלית – לא הפוליטית, אלא הלאומית – דוגמת הפיאסקו של מלחמת לבנון השנייה, אלא שהוא גם לא זכה לחוות אירועים משמחים דוגמת הפגזה ארטילרית יומיות על עיר במערב המדינה במשך שמונה שנים שלא נפסקה גם לאחר הסגת "יישובי הכיבוש". הניסיון הנואש להגיד "הוא היה יודע איך לפתור את הבעיה הזו" הוא ניסיון שמקביל – באופן שקול לחלוטין – לניסיון להגיד שג'ורג' וושינגטון ומנסחי הכרזת העצמאות היו יודעים מה לעשות עם השאלה של פורנוגרפית ילדים וירטואלית באינטרנט.

מדוע שקול לחלוטין? מכיוון שאני משוכנע במיליון אחוז שגם לרבין וגם לוושינגטון היו רעיונות, אבל אף אחד לא מבטיח שהם היו טובים. אנחנו רק כנראה מניחים שהם היו כאלה בגלל שרוב הרעיונות שהיו להם כשהם היו בחיים ויושמו כמדיניות היו כאלה, ובעיקר – כי הם כבר מתים. יש מעין לוקסוס יפה כזה לאנשים מתים, שהם לא יכולים לטעות. אין זה יפה לדבר סרה על המתים, אין זה נאה לפגוע בכבודם של אלו אשר הלכו לעולמם, ואין מעררים בחוכמת הדורות שקדמו לנו, בין אם זה כי אנו חושבים שלא יפה לתקוף את מי שלא יכול לענות לנו, או כי אנו מאמינים שהדורות הללו היו קרובים יותר לקדושת משה ושלמה כמדרש חלק מן הכתות היהודיות.

 

אבל הבסיס, היסוד והחלק העיקרי ביותר שעומד מאחורי הבחירה שלנו של אנשים שזכאים לחסינות פוסט-מורטם מתקיפה ושמשנתם מועלה לכדי תורה שיש ללמוד וליישם, הוא בפולחן האישיות ובפולחן המת. עד היום, טרם נתקלתי בהסבר מספק, ראוי ובהיר כתשובה לשאלה מהי מורשת רבין. או מהי מורשת בגין. או מהי מורשת גנדי. או מורשת כהנא, אם אנחנו כבר הולכים כל כך רחוק. אותם האנשים שאנו בוחרים לאמץ כמודלים להנהגה, כמודלים ללמידה וכמודלים להשראה שראויים להנצחה על רחובות הם בהכרח צלים חיוורים של עצמם והפשטה גרוטסקית של פילוסופיות חיים ותקופות חיים מלאות לא רק ברגעי שיא והשראה אלא גם טעויות ושגיאות נוראיות.

הרצל זכור לנו בשל חזונו להקמה של מדינה יהודית, רעיון מהפכני (בערך) ומדהים (לחלוטין), אך לא בשל נסיבות חיי משפחתו המזעזעות. עשרת הרוגי מלכות זכורים למכירים את הסיפור בכך שהם היו מוכנים למות למען מלכות השם, ולא לקבל את דינא דמלכותא של רומא. הם לא זכורים כתנאים חכמים שהותירו אחריהם אלמנות ויתומים, אלא גיבורי רוח ונפש, שהקריבו גם את רוחם ונפשם, בשם קנאותם הדתית ואמונתם השלמה באלוהים ובמיתוס המכונן של העם היהודי. אפשר לשבח אידיאלים. אפשר לשבח רצונות וערכים. אפשר לשבח אפילו פילוסופיות פוליטיות ועוד אינספור מונחים מן העולם המופשט שראוי וכדאי לקדם, כמו למשל "שדרות השמחה" או "דרך השלום", ובכלל – לא הייתה לי התנגדות מעשית כלשהי לגור ב"רחוב העבודה העברית" או אפילו ב"סמטת השוויון" (כן, זה מכוון שהשוויון היא דרך ללא מוצא). אבל ההנצחה האובססיבית של בני אדם והפחתתם לשלט קטנטן המתאר בשלוש שורות אל קורות חייהם נראית בעיני כביזוי המת יותר מאשר כיבודו, אולם שיהיה – אם החברה בוחרת לחלוק כך כבוד, הסיבה מובנת לי. זוהי כנראה נטייתנו הטבעית לזכור את אלו שבאו לפנינו.

 

אך הנטייה שלנו להלל ולשבח ולקדש את המתים בפולחן אישיות ופולחן שמייחס להם כוחות מיסטיים ומאגיים היא נטייה שאינה נחלת הדתיים בלבד, אשר מאות מהם עולים להשתטח על קברי צדיקים כדי שיעזרו להם בעולם הזה באמצעות שימוש בכוחות של העולם הבא, רבבות מהם פונים לאומן כדי לבקר את הרבי נחמן, ומאות אלפים מהם מאמינים בקמעות ובברכות שניתנו על ידי רבנים גדולים ודגולים עובר ובסמוך ליום מותם. שטויות, אתם בטח מסננים לעצמכם. מי לעזאזל יכול להאמין בכך שהמתים יכולים להושיע לחיים, ולעזור להם לפתור את הבעיות של היום באמצעות אישיותם הקורנת והכובשת, ומי יכול לראות את עצמו כאדם חכם ומשכיל כאשר מחד הוא מאמין בקיומו של צורך מיידי לפתור את הבעיות שלנו בכוחות עצמנו, ומנגד שהוא פונה להשראה ועזרה מן המתים. ואני כנראה מסכים אתכם. אבל בשביל לקבל אישור סופי על הנקודה הזו, אנחנו כנראה צריכים לשאול את רבין.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s