חומר למחשבה לקראת יום כיפור – הרהורים על חרם שראוי שיבוטל בכל נדרי…

לא עברו 48 שעות מיום בו הכנסת אישרה את החוק המתיר הגשת תביעות אזרחיות נגד אנשים הקוראים לחרם (כהגדרתו בחוק) כנגד מדינת ישראל, והסערה הגועשת והשוצפת מצליחה להחריש את אוזני השיח הציבורי בזעקות רמות של "פאשיסטים בני עוולה" אל מול "סומלנים בוגדים ועוכרי ישראל", וזאת מבלי שתינתן ההזדמנות לרבים שאינם משתייכים לאחד המחנות הללו להשמיע את קולם.

האמת היא שקשה שלא להרגיש חוסר נוחות מפעילות הכנסת האחרונה, כאשר החוק של לפני כמה ימים הוא ביטוי בולט ומובהק לשורה של מעשי חקיקה שנויים במחלוקת בלשון המעטה. אני רוצה לפתוח ולהבהיר מראש כי עמדתי הינה כי החוק הזה הוא חוק רע, מכמה וכמה סיבות, שאת רובן אתם בטח יכולים לקרוא מאנשים שיודעים לנסח יותר יפה ורהוט ממני (בין היתר, תחפשו את יהונתן קלינגר). אני אומר את הדבר הזה על אף העובדה שביסוד תפיסתי הכלכלית, מונחת ההנחה כי חרמות ושביתות ככלל הן נשק שראוי להמעיט את השימוש בו עד כדי ביטולם, אבל זוהי הנחה המבוססת על תפיסת עולם כלכלית ספציפית מאד ולא פוליטית. לעניין זה, בעיניי, דין חרם הקוטג' כדין חרם ההתנחלויות – אני לא נלהב להכיר בלגיטימיות או בחוסר הלגיטימיות של אף אחד מהם, בעיקר משום שבעיניי ראוי ששאלה של חרמות צרכניים תיוותר במישור הצרכני, ואם משתרבב למישור זה גוון פוליטי אין הצדקה ציבורית למדינה להחליט בשם אזרחיה, ויש לתת להם לשבור את הראש על הסוגיה בעצמם. עמדתי בסוגיה של החרם נגד ישראל, היא שזהו חרם לא ראוי, אבל כאמור – זוהי עמדתי האזרחית כפרט בודד ולא ראוי בעיניי שעמדתי זו תהפוך לחוק.

לאחרונה הבנתי שאם יש קבוצה פוליטית אחת שקשה יותר להשתייך אליה בישראל מאשר השמאל הנרדף, היא הימין המתון. הסיבה לכך היא ברורה: בשיח הפוליטי הנוכחי, השתייכותי למפלגת הליכוד ממתגת אותי, כמעט מיידית, בתור "פאשיסט בן עוולה" בעיניי חלק ניכר מחברי משמאל (המבססים טענה זו על גרעין מדאיג של אמת), והתנגדותי העקרונית והגורפת לחקיקה הפופוליסטית – והטיפשית, בעיניי – של הכנסת האחרונה בנושאי סמלי המדינה מעמידה את נאמנותי לערכי ז'בוטינסקי בספק בעיניהם של אנשים מסויימים החברים במחנה הפוליטי שלי.

במילים אחרות: אני מרגיש שלאט לאט נשמטת הקרקע מתחתיי. לאנשים כמוני אין מקום באידיאולוגיות מפלגות השמאל הקלאסיות, בעיקר משום שכלכלית אין ביני לבין מפלגות אלו כלום, ומבחינה מדינית פעורה בינינו תהום עמוקה למדי. אך מנגד, הולכת ונדחקת לי האחיזה גם באידיאולוגיה של מה שאמור היה להיות מפלגת ימין ליברלית-חילונית. אבקש להדגים את דבריי באמצעות התייחסות למספר נקודות הנוגעות לחוק שעבר לאחרונה.

הנקודה הראשונה, היא השחיקה המדאיגה עד מאד במעמדו של חוק במדינת ישראל, עד לכדי כך שלעיתים נדמה שדברי ההסבר לו הם כתבה בעיתון. עושה רושם שתופעת ה"חוקבק" מתפשטת וגדלה, ואני לא באמת יודע אם חברי הכנסת שהצביעו על החוק הזה אתמול ראו לנגד עיניהם את יישומו בשטח של החוק. ממבט קרקעי של מי שמתמחה להיות עורך דין, לא יכולתי שלא לחשוב על "איך לעזאזל הייתי מוכיח תביעה כזו" או לחלופין "איך הייתי מגן על לקוח", ואז אני נזכר בכך שאין לי צורך בזה כי החוק לא מחייב הוכחת נזק. שוב אבקש להפנות אתכם כאן ליהונתן קלינגר, אשר מבצע ניתוח מהיר, יפיפה וקצר של חסרונות החוק מן הרמה המשפטית.

החוקבק הזה הוא בעייתי במישור הנורמטיבי כי הוא מעיד שחברי הכנסת שהעבירו אותו לא מבינים את משמעותו של חוק מדינת ישראל. קיימות, לראייתי, שלוש אפשרויות מדוע חבר כנסת יכול להצביע בעד החוק הזה. הראשונה, הסכמה מלאה עם תוכנה של ההצעה. השנייה, ההצבעה בעדה בידיעה שהחוק לא ייאכף, והשלישית – והגרועה מכולם – היא שחברי הכנסת מעבירים חוק מבלי שאכפת להם אם הוא ייאכף.

אם המניע להצבעה הוא אכן אידיאולוגי וישנה הסכמה עם החוק, יש לנו בעיה כי הוא מנוסח בצורה משפטית גרועה, בלתי אכיף, בלתי יישים ומלא בעיות חוקתיות. הדבר אומר שחברי הכנסת שלנו ביצעו עבודה לא טובה, ואלמלא חסינותם – ייתכן והיה מקום לשקול צעדים כנגדם בגין רשלנות. בין היתר, בגין ניסוח זה, יעמוד החוק למבחן הבג"ץ.

לעומת זאת, אם המקרה השני הוא הנכון, הרי שהכנסת משחיתה את זמנה והונה הפוליטי לריק, וצובעת אותי ואת שכמותי בימין בצבעי פאשיסטים וסוציומטים לחינם, ומאיימת על תדמיתו של הימין הפוליטי בתור בחירה שלטונית לגיטימית.

אם המקרה השלישי הוא הנכון, אזי כל האמור לעיל באופציה השניה הוא נכון, אך הבעיה חמורה אף יותר, שכן זה אומר שנבחרי הציבור שלנו לא חושבים מעבר למילימטר של הכותרת בעיתון. או אז, נציגי הציבור הפסיקו לייצג אותנו, והם הפכו לרודנים.

במחשבה שנייה – אני לא יודע מה מבין השלוש גרוע יותר.

הנקודה השנייה, היא התגברות תופעת הג'ינגואיזם "הפטריוטי" הישראלי על חשבון הפטריוטיות האמיתית. תחושתי הינה כי הכנסת שמה את הדגש האחרון לא על "כמה אתה אוהב את ישראל", אלא "כמה אתה נראה ונחזה בתור אוהב ישראל". הרבה יותר קל, הרי, ליצור הומוגניות במרפסות המניפות את דגלי ישראל, מאשר לשכנע אדם לאהוב את ישראל.

הבעיה היא שזה מוביל אותנו לפטריוטיות מפלסטיק, בה המראה חשוב יותר מן התוכן, כי אי אפשר לאלץ אדם לחשוב יותר משאפשר לאלץ אדם להזדהות עם מטרה מסוימת או עם ערך מסוים. במובן הזה, החוק יוצר מראית עין בלבד, ויוצר לחץ חברתי בלבד – מתוך תקווה שמן הלחץ החברתי תיווצר הזדהות. משהו כמו תסמונת שטוקהולם ברמה הלאומית.

הבעיה היא שאני לא רוצה פטריוטיות כזו. אני לא רוצה לתלות דגל מחוץ למפרסת, לאכול חלווה של אחוה ולזעוק בקולי קולות בה' באייר תש"ח "הא לכם, אויבים אכזרים! עם ישראל חי!", כאשר בפועל התנהלותי תחת כסות הדגל היא לא יהודית, החלווה שלי מיוצרת בירדן כי משם זול יותר, וזעקותיי "עם ישראל חי" מלוות בתחושה שאם אדרס מחר בבוקר, אמתין דקות ארוכות לסיוע כי אף אחד לא יעזור לי ויקיים את ערכי הערבות ההדדית, בעיקר כי רופאי ישראל בשביתה כבר 100 ימים.

אני חושש ממצב בו החצנת ערכי הפטריוטיות לערכים הנראים בלבד, תבוא על חשבון הערכים הבלתי נראים. אני חושש ממצב בו מרוב שאראה ישראלי – אפסיק להיות ישראלי. ולשם מובילות הצעות החוק האחרונות, המתמקדות במתן חובה לשיר את ההמנון הלאומי בכל בוקר בבתי הספר, ולשם מכוונת הצעת החרם.

יודגש ויובהר, כי אין זה אומר שההצעות הללו נטולות כל יסוד או הצדקה. יש המון היגיון מאחורי סמלים, והמון הצדקה מאחורי הזדהות עמם. אבל ההזדהות הזו לא יכולה להיות כפויה. תנו לאנשים את הבחירה להזדהות – וגם את הבחירה שלא להזדהות. לגיטימי שמדינה תהפוך לעבירה פלילית את השחתתו של הסמל המייצג אותה, אך לא לגיטימי שהיא תבזה את אותו הסמל בכך שהיא תהפכו אותו לקודש, ואת הערכים אותם הוא מייצג היא תשים לסיסמא ולעג.

נקודה שלישית, היא החשש שלי מכך שהשיח הציבורי שלנו הופך כה מיליטנטי וכה קיצוני עד אשר אין מקום עוד לסינזתה של תיזות נוגדות, אלא יש רק אמת אחת ושקרים מוחלטים. השיח הציבורי הלך והקצין עד אשר הוא מהווה שיח בינארי: או אני, או אתה. או כיבוש, או שלום. אפילו השמות שהמחנות בחרו לעצמם מעידים יותר מכל על העוצמות של ההתבצרות של הצדדים בעמדות. השמאל הוא "מחנה השלום", כאילו הימין אינו שואף לשלום, ואילו הימין הוא "המחנה הלאומי", כאילו השמאל נטול סממנים לאומיים כלשהם.

המקור של הקושי הנורמטיבי עם החרם על ההתנחלויות, בעיני, הוא בכך שמדובר בהמשך של השיח הבינארי והדיכוטומי הזה. בחרמות על רקע פוליטי, ובמיוחד בחרם הזה, אין מנוס מן המסקנה כי המטיל חרם אידיאולוגי על אזורים אלו לא מכיר בלגיטימיות הקיומית של האזרחים המתגוררים באזורים הללו. זוהי עמדה של שיח היוצאת, מראש, מנקודת הנחה שאין על מה לדבר, אלא אם הצד השני יקבל שהוא טועה וישנה את עמדתו. החרם אומר, בבסיסו, שאם קיומו של היישוב אריאל לא מוצדק, שום דבר שיצמח שם (או משם) לא יהיה קביל ולגיטימי. הדבר הזה יוצר שיח אלים וכוחני, שמסרו הוא "אין לך זכות להיות להתקיים איפה שאתה יושב, ועל כן לא אכפת לי לקטוע מקור פרנסתך עד אשר תעזוב את מקומך. אם יש לך טענות בנושא, לך דבר אל הלמפה."

המסר הזה הוא קיצוני מאד ובעייתי מאד – במיוחד למי שמקבל אותו. אין זה פלא, אפוא, כי נציגי הציבור הזה, אשר הרגישו מאוימים מאד, הגיבו בחוק אשר נועד לאסור על ביצוע חרם כתגובת נגד לשיח הכוחני הזה, אשר מהותה הוא להגיד "אתה לא תגיד לי שאני לא לגיטימי, ואם אתה תגיד את זה ותזיק לי, אתה תשלם לי כסף." כאשר השיח הוא מוחלט על קיומה או העדר קיומה של זכות לשבת באדמה, אין מקום למשחקי אמצע. העמדה היא בינארית.

שני הצדדים טועים בהקשר הזה ובענק, וזאת לאור אובדן הפרופורציות הכמעט-מוחלט של השיח הציבורי הישראלי. אינני מפחד להצהיר, חרף היותי חבר מפלגה בליכוד, כי אני רואה באנשים דוגמת יריב אופנהיימר פטריוט. יריב פוליטי, אידיאולוגי ומכשול רב עוצמה שיש להתגבר עליו בנקיטת מדיניות, אך הוא פטריוט. מרבית ה"מחרימים" הם גם פטריוטים. הם עושים את אשר הם עושים מאהבת ציון ולא משנאת אברהם ובניו. מיעוטם ראוי לגינוי, גנאי ובמקרים הקיצוניים ביותר לעג, אבל רובם ככולם של האנשים הפועלים ברוח זה עושים זאת כי הם מאמינים כי כך הם יצילו את ציון מסכנה נוראית. מעשינו לאחרונה, כמי שמושל ברוב בכנסת ומחזיק במרבית המושבים בפרלמנט, לא מובילים אותנו להמחשת צדקת דרכינו בעיניהם, אלא להגברת תחושת הפאראנויה והניכור.

הפתרון מצוי בהנמכת הטונים – מצד שני הצדדים – והורדת הווליום של השיח הציבורי בערך בחמש או שש דרגות. על מנת שאני, בתור בעל עמדות ימניות מתונות, אוכל להתבטא בצורה חופשית, בעד קיומם של גושי התנחלויות אשר בתמורה אליהם ניתן יהיה להסדיר חילופי שטחים ו/או אוכלוסיות בהסכם עתידי עם הפלשתינאים, אני חייב לדעת שהשמאל לא יסמן אותי בתור סהרורי וחולה נפש כי אני מתעקש על סירובי לפנות עיר בת עשרות אלפי תושבים במסגרת הסכם קבע. על מנת שאתם, בשמאל המתון, תוכלו להתבטא ולהביע חשש שמא הימשכות הקיפאון בהליך המדיני תוביל אותנו לתוצאות בלתי רצויות, אנחנו בימין חייבים להפסיק להציג אתכם בתור מי שעתיד למכור את נשמתו לכל פלשתינאי שידבר אנגלית ועברית רהוטה.

מעשי הכנסת לאחרונה אינם מוסיפים כבוד לבית המחוקקים הישראלי. הם אינם מוסיפים כבוד למורשת הימין הישראלי. הם אינם מוסיפים כבוד, נקודה. אבל הסיבה שבגללה האצנו עד לכדי כך שהחוקים הללו נוצרו, היא מכיוון שהרטוריקה הציבורית הסלימה עד כדי כך, עד אשר הקיצוניים – שני המחנות – הם עתה אלו המובילים את הקו. הדרך היחידה בה נשנה את זה, זה אם נבין כי המעורבות הפוליטית של המיעוט גוררת את הרוב – הימני והשמאלני – לסחרחורת איומה, במסגרתה המטולטלת תמשיך לנוע בין הקצוות עד אשר לבסוף מישהו ימשוך חזק מדי, ואז באמת יהיה לכולנו איום ונורא. אני לא חושב שהחוק הזה הוא הנקודה הזו, אבל ללא ספק שמעתי את ראשיתו של צליל קריעה.

מתוקף העובדה כי כרגע מפלגת הליכוד היא המפלגה שבשלטון, ומתוקף היותי חבר בה, אני רואה את עצמי כאחראי – גם אם חלקית בלבד – לכישלון הערכי הזה. אני מוכן להודות בו, לקבל עליו אחריות, ולנסות לתקן. מה שאני יכול לעשות הוא להוריד את הטונים של הרטוריקה שלי, וזאת מתוך תקווה שהצד השני של המתרס ישיב טובה תחת טובה.

אולם פעולה זו מניחה כי רק כאשר הווליום של השיח הציבורי הישראלי כולו ירד אל מתחת לשאון מחריש האוזניים שדינו להוביל את כולנו לאבדון וכלימה, ניתן יהיה לחזור לשפיות.

אבל עד אז, אני מחזיק אצבעות שבג"ץ יבטל את החוק הזה, ושעוד אנשים כמוני יבינו שהגיע הזמן שגם הימין המתון יעמוד על שלו. אפשר להיות נגד החרם, בלי להיות נגד המחרימים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s