מדוע מחאת הדיור צריכה להוביל לשינוי שיטת הממשל בישראל

המנטרה הרפובליקנית הקלאסית בעניין סוג הממשל האידיאלי הינה מנטרה מן המאה ה-18, או לכל הפחות תחילת המאה ה-19, המיוחסת לתומס פיין, תומס ג'פרסון ולהנרי ת'ורו (כל אחד על פי מקור אחר שבדקתי) על פיה:

That government that governs least, governs best.

 

מנטרה זו עומדת ביסוד ההתנגדות לרגולציה מאסיבית של כמעט כל תחום שהוא, והיא אשר קובעת כי ממשלה אידיאלית צריכה לשאוף להעלים את עצמה ולתת ליד הנעלמה של הכלכלה, החברה והתרבות לנהל את חיי האומה עם כמה שפחות הכוונה מבחוץ. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על ידי החקת חוקים בעלי פירושים פתוחים ומרחיבים המכתיבים סטנדרטים של התנהגות, ומתן הנחיות לבתי המשפט להיות ליברליים עם פרשנות זו. זו הדרך בה חוזים דרקוניים ובעלי סעיפים כמעט משפילים מותרים ולגיטימיים בחוזים האמריקאים (ותודה לסאות'פארק על ההדגמה עם פרק ההומאז' לאפל וסטיב ג'ובס), ובהיקפים מועטים יותר – גם בארץ.

 

יש לציין כי דבר זה עומד בניגוד די גס ואף כמעט קוטבי לרעיון על פיו על הממשלה לדאוג לאזרח מלידתו ועד קבורתו, היא מדינת הרווחה, שכן אין אפשרות שממשלה בעלת תכנונים סוציאליים מרחיבים תימנע מעצמה להיכנס לתחומי הפרט בחקיקה ובפעולותיה. סיכומה של נקודה: אי אפשר לנהל מדיניות רווחה עם ממשלה קטנה. אי אפשר לנהל ממשלה קטנה עם מדיניות רווחה.

אני חושב כי הבעיה שאנו נמצאים בה כעת הינה סימפטום לכך שבמהלך 63 שנות קיומה של המדינה, התנהל ויכוח ער לגבי אופיה הראוי של המדינה רק באופן נקודתי וספוראדי, ומעולם לא נוהל ויכוח אידיאולוגי ממשי על מה הדבר הראוי והטוב עבור החברה הישראלית. זו הדרך בה מצאנו את עצמנו מחד עם מוסדות אנכרוניסטים לכאורה דוגמת מועצת החלב, אשר מפקחת על מחיר הייצור האחיד של החלב לתעשייה, ומאידך עם חברות ותאגידים מסחריים ענקיים שמנצלים את כוחם העצום כדי ליצור אוליגאפולים, דוגמת שטראוס-טרה-תנובה. התוצאה הבלתי נמנעת של עירוב זה, של מין בשאינו מינו, הינה גביע קוטג' ב-8 שקלים. ומדוע לא ביצענו צעד מהפכני שיפרק את המוסדות הללו? ובכן, בגדול, כי יש למוסדות הללו גיבוי ועוצמה פוליטיים יוצאי-דופן, אשר הופכים את מלאכתם פירוקם מסוגיה כלכלית או סוגיה תמ"תית לסוגיה פוליטית-מדינית שעלולה להפיל ממשלות.

 

מחאת הדיור ומחאת יוקר המחיה מצביעה כי תופעה דומה מתקיימת גם בשוק הדיור והשכירות. אמת, ישנה בעיה ממשית של היצע (שבניגוד לקוטג', לא ניתן לפתור באמצעות ייבוא) ויש בעיה נוספת של ביזור שחקנים (אלא אם מישהו לא סיפר לי על כך, אין מועצת בעלי בתים שמתכנסת אחת לשבועיים וקובעת איך לעשוק את הצעירים), המובילה לקיפאון בשל החלטה רציונאלית לחלוטין (כל בעל דירה מפחד להוריד את המחיר כי הוא חושש שאף אחד אחר לא יעשה את זה ואז הוא ייתקע עם דירה שהוא משכיר ב-10% ממחיר השוק), ואת הבעיה הזו לא ניתן לפתור בצעד מיידי. אולם אני כן יודע מהו הצעד שהוא כרגע לא הכרחי על מנת לפתור את בעיות הדיור, או את בעיות הכלכלה של ישראל, אם אנחנו כבר בזה. הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה עוד חקיקה.

 

מדוע? ובכן, מי שקורא את חוק התכנון והבנייה על שלל סעיפיו יופתע ודאי לגלות כי לוועדות התכנון המקומיות, המחוזיות וועדות הערער יש מועדים קצובים ומוגבלים של זמן להחליט כיצד יש לנהוג בתוכניות מתאר מחוזיות ומוקמיות (תוכניות המכונות תב"ע), שעל פיהן ניתן להוציא היתרי בנייה. הוא יופתע, כי הוועדות לא נוהגות לעמוד ביעדים הללו, עד כדי כך שאישור שאמור, על פי חוק, להינתן בתוך תקופה של מספר חודשים – ניתן במקרה הטוב תוך שנה וחצי. ומדוע כל זה קורה? ובכן, בירוקרטיה. אף אחד לא אשם, וכולם אשמים בו זמנית.

 

הפתרון המוצע על ידי ראש הממשלה כרגע לבירוקרטיה הוא הקמה של וד"ל (ועדות דיור מיוחדות) לתכנון ובנייה שאמורות לפתור את הסבך הבירוקרטי הקיים בוועדות הרגילות, לעקוף אותו ולהורות על בנייה של עשרות אלפי יחידות דיור על מנת לצמצם את הפער הקיים (מוערך על כ-10,000 יח"ד לשנה מאז שנת 2005, אם אני זוכר נכון) עבור כלל המגזרים, ולא רק עבור המגזרים החרדים, הערבים ומתיישבי יש"ע. לכאורה זהו פתרון טוב. הוא בוודאי פתרון יותר טוב מן המצב הנוכחי והוא יוביל להקלה משמעותית בעוד כשנה-שנתיים (בהנחה שהוד"לים יעשו עבודתם כראוי, כפי שעשו בעת העלייה הגדולה מברית המועצות בתחילת שנות ה-1990).

 

הוד"לים יהוו פתרון נקודתי לבעיה של הדיור, וזהו פתרון נקודתי וברוך המביא הקלה מקומית ראויה וברוכה לסוגיה בוערת. על כך, ברכות לראש הממשלה ולשרים האחראים על ביצוע חקיקה זו, וכולי תקווה כי היא תעבור ביום ראשון. ואולם הוא לא פתרון מצוין. לא רק מכיוון שהוא מעורר סוגיות של תכנון ערים ירוק ואקולוגי והתנגדויות פרטניות ספציפיות – אלא מכיוון שחקיקה מעין זו אינה פותרת את הבעיה האנדמית הקיימת במערכת השלטון הישראלית, והיא הבעיה של חוסר אכיפת החלטות ממשלה וחוקי הכנסת.

 

לצורך המחשה של הבעיה, לא קשה לנו להבין כי כאשר משרד התמ"ת אינו אוכף באגרסיביות קיצונית את חוק שעות העבודה והמנוחה, התוצאה היא עבירה סיטונאית, על בסיס ענפי כמעט, של איסור חוק שכר גלובאלי והעדר תשלום הולם בגין שעות נוספות ושבוע עבודה בעל אורך ממוצע שמתקרב יותר ל-50 שעות מאשר ה-40 הקבועות בחוק (ללא תוספת שעות).

עוד מובן לנו כי כאשר משרד הפנים אינו אוכף את חוקי התכנון והבניה כראוי, התוצאה המתבקשת הינה פיצולים על גבי פיצולים של דירות מגורים בתל אביב, אשר סופן בהשכרת יחידת דיור של 19 מ"ר (ללא שירותים) ב-3,000 ש"ח לחודש.

ובכלל, אין מכעיס ומתסכל מן המצב הנוצר כאשר משרד התשתיות אינו אוכף את החלטה הממשלה להקים מערכת רכבות מהירה לאילת מזה קרוב ל-30 שנה (אם לא יותר, שכן הרעיון הועלה לראשונה בשנות ה-1970, עוד בתקופת מפא"י…) – התוצאה היא אינספור משאיות שמובילות סחורה דרך נמלי חיפה ואשדוד במקום דרך נמל אילת, המנותק באופן יחסי מיתר המדינה ואשר אינו יכול לשמש בתור נמל מסחרי עיקרי עם מדינות המזרח הרחוק בשל הקושי הפיזי להעביר כמויות והיקפי סחורה גדולים לצפון המדינה, מה שאינו מאפשר יצירה של תחרות אמיתית בין נמלי ישראל ומוביל למונופול שפוגע בכיס של כולנו.

ובנימה צרכנית המוכרת יותר לכולנו – מה שקורה כאשר משרד האוצר או משרד התמ"ת האמונים בין היתר על תפקודו של הממונה על הגבלים עסקיים אינם אוכפים את חוק ההגבלים העסקיים בקנאות כמעט-דתית, התוצאה היא אוליגאפולים, מונופולים, הסדרים כובלים ומחירי מזון, דלק, ומוצרי צריכה הגבוהים בעשרות אם לא מאות אחוזים ממחירם בחו"ל.

 

סימפטום נוסף, קיצוני אולי אף יותר ממה שקורה במשרדי הממשלה, מתבטא גם בכנסת. מקום בו חברי הכנסת סבורים כי החוק שהם מחוקקים ממילא לא יאכף בגלל חולשתה היחסית של הרשות המבצעת, לא אכפת להם לחוקק חוקים אידיוטיים, כמו למשל חוק החרם, כי ממילא הם סומכים על כך שאיש לא ידרוש זכויותיו על פי חוק זה, ואם הוא ידרוש – הרשות השופטת תהיה המבוגר האחראי שישים לדברים הללו סוף. העדר האכיפה של החלטות ממשלה ושל חוקים מצד הרשות המחוקקת מובילה לכך שהרשות המחוקקת לוקחת את תפקידה פחות ברצינות, מעמדה החברתי נחלש, וכתוצאה מכך – עולה מעמדה של הרשות השופטת, ואיתה מגיעה המשפטיזציה. המשפטיזציה, המחייבת את הרשות המבצעת לעמוד באינספור תקנות, נהלים ושלל בד"חים אחרים, תורמת אף יותר להחלשת יכולת הביצוע של הממשלה – וכך קיבלנו מעגל שוטים. הממשלה לא פועלת כי מפחדת שפעולותיה אינן לגיטימיות או כי היא נדרשת להוכיח סטנדרטים קיצוניים של התנהגות ראויה בטרם תעשה דבר (שהרי כל מתכנן ערים כיום יודע שעתירה מנהלית כנגד התוכנית שלו היא שלב מובנה בתוך לו"ז התכנון), הרשות המחוקקת מנסה לחזק את מעמד הרשות המבצעת על ידי מתן סמכויות נוספות אך נכשלת בכך מכיוון שהרשות המבצעת אינה זקוקה לעוד חוקים מסמכימים אלא ליותר כוחות ביצוע, והרשות השופטת – היא מצידה נאלצת לתקן את מחדלי הרשות השופטת באמצעות צווים שיפוטיים, וחוזר חלילה.

 

כל האמור לעיל אינו מרמז על כך שמשרדי הממשלה הללו אינם עובדים, שכן תיאור שכזה יהיה לא נכון ואף יהיה בו אולי כדי להטיל דופי באנשים המצוינים המאיישים אותם. הוא רק מציין כי האכיפה והפעולות שכן מבוצעות מכוח החוקים הללו היא פחותה ממה שאולי ראוי ורצוי שיהיה, ולדעתי דבר זה נובע מהפרת איזון קיצונית בכל הנוגע להפרדת רשויות, המתחילה – להערכתי – בחולשתה של הרשות המבצעת.

 

ומהו הפתרון לחולשת הרשות המבצעת? בפשטות: שינוי שיטת הממשל. או לכל הפחות, הגברה קיצונית של אחוז החסימה. רק כך נוכל להחזיר את יכולת הביצוע לממשלה בלי שנהיה צריכים ממשלה של 40 שרים וסגני שרים, ונוכל לצמצם את הג'ובים והבירוקרטיה על ידי ביטול הסיבות הבסיסיות לה. בקצרה: הסיבה שבגללה בעל הבית שלכם דופק אתכם היא כי אין בממשלה בעל בית שידאג לכך שלא ידפקו אתכם, לא מכיוון שהוא לא רוצה להגן עליכם – אלא כי הוא לא יכול, מבחינה מערכתית, לעשות זאת.

 

כבר אמרתי בתחילה כי ההנחה הבסיסית המובילה את הרפובליקנים האמריקאים הינה:

That government that governs least, governs best.

ואולם מילת המפתח פה היא:

Governs,

מה שמוביל את הרפובליקנים, ומה שאני מאמין שאמור להוביל את הימין הלאומי והפרגמטי בישראל הוא מנטרה דומה, על פיה יש לשאוף לאפשר לממשלה למשול, על מנת שתוכל לאכוף מעט חוקים אך ביעילות.

הנחת היסוד העומדת בבסיס אמונתי הינה כי מקום בו כל החלטת ממשלה תבוצע בקנאות, בדרקוניות, במרץ, ללא דיחוי וללא השתהות, כך שכל חוק רגולטורי שמחוקק וכל תקנה צרכנית המותקנת, תאכף בקפדנות, בדייקנות ותוביל את מי שמפר אותה לחטוף סנקציות קיצוניות, המתחילות בהטלת אחריות כלכלית כבדה על תאגידים וארגונים, וכלה בהטלת עונשי מאסר אישיים על בעלי תפקידם שסורחים וסוטים מדרך הישר, מלכתחילה יופחת הצורך בחקיקה נוספת, ומלכתחילה יופחת הצורך בביקורת שיפוטית על חקיקה מיותרת שלא הייתה צריכה להיוולד מלכתחילה.

 

ההפגנה נגד הדיור הינה תופעה מבורכת מכיוון שלשם שינוי, הדחיפה לפעולה של הרשות המבצעת לא מגיעה מן הרשות השופטת, אלא הישר מן הריבון – העם – והיא מהווה, בעיני, שיא של תהליך מבורך. אני יודע שאני מתכוון להיות נוכח בהפנגה במוצאי שבת כי זהו רגע מכונן, בעיניי, עבור הדור שלי. אני רק מקווה כי כל המוחים כיום ידעו לנצל את המומנטום שנוצר עכשיו כדי לדחוף קדימה לרופרמות נוספות, אשר יובילו לחיזוק המפלגות הגדולות על חשבון המפלגות הסקטוריאליות. אולי כאשר הפוליטיקה תהפוך לחלק פחות אינטרגלי מן המשחק המדיני, ויכולת המשילות תחזור לממשלתנו, אפשר יהיה סוף כל סוף להמשיך ולקדם את האנג'דה הליברלית שהמדינה הזו ראויה לה. אני רק מקווה כי במוצאי שבת, במקום להתמקד בהפגנה הברוכה הזו בסימפטומים, יהיו קולות שיקראו לטפל במחלה עצמה.

חייבים לשנות את שיטת הממשל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s