אולי די כבר עם החוקבקים האלה?

בואו נתחיל מארבע אמירות חשובות אשר בלעדיהן אני סבור שאף אחד מכם לא באמת יקרא את הטקסט הזה.

הראשונה – אני נגד הצעת חוק העמותות (תיקון – איסור תמיכה של ישות מדינית זרה בעמותות פוליטיות בישראל), התשע"א–2011 ונגד הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מיסוי הכנסה למוסדות ציבוריים המקבלים תרומה מישות מדינית זרה), התשע"א–2011, אשר בקצרה, קובעות כי אסור לעמותה שבין מטרותיה להשפיע על סדר יומה המדיני והביטחוני של מדינת ישראל, או המקיימת פעילות בעלת אופי מדיני במסגרת העמותה לקבל תרומות של מעל ל-20,000 ₪ בשנה מישות מדינית זרה, וכי הכנסה של מוסד ציבורי, למעט מוסד נתמך, שהיא תרומה מישות מדינית זרה, תהיה חייבת במס בשיעור של 45%, בהתאמה.

 

השנייה – אני חבר ליכוד. אבל בדומה לשרים מרידור ובגין, גם אני סבור שיש פה דבר חקיקה בלתי ראוי ובלתי חוקתי, שראוי היה שיפסל ולא יתקבל. נימוקיי יפורטו בהמשך.

 

השלישית – אני לא מתכוון להיכנס יותר מדי להיבטים הפילוסופיים של החקיקה הזו. לכו תקראו את @Leor Sapir בשביל זה, הוא למד פילוסופיה, אני למדתי משפטים.

 

הרביעית – אני סבור ובטוח שהפסקה הראשונה שלי היא הפעם הראשונה שמישהו מכם קרא את השם של הצעת החוק שאתם מתנגדים לה, ודי בטוח שזו הפעם הראשונה שמישהו מכם קורא את תוכנה של הצעת החוק – בעיקר משום שפשוט העתקתי אותה מן הנוסח הרשמי שהופץ לשרים לקראת ההצבעה ההיום בכנסת.

 

ונעבור לעניינו.

היות ואני בחור יסודי (למדי) ומחשיב את עצמי למשפטן סביר (למדי), בטרם גיבשתי את דעתי באשר להאם אני מתנגד או תומך בדבר החקיקה הזה כמו כלב פאבלוביאני או נציג ארגון אנרכיסטי (שזה כשלעצמו נושא לניתוח אחר), קראתי את הצעות החוק ואת דברי ההסבר להן. בקצרה, אני יכול להגיד שמדובר על עוד דבר חקיקה ריאקציונרי ולא מגובש, אשר במקום לעשות את מה שחוק אמור לעשות ולנסות ולהכניס למסגרת הנורמות של ההתנהגות הראויה תופעה אשר בעיני המחוקק (במקרה זה, מספר חברי כנסת שונים מסיעות הימין) היא בזויה – הוא עוד פעם נוטה לפופליזם ולא מנתח את הסוגיה לעומק ולא מטפל בה כראוי כלל.

 

החקיקה הזו היא בעייתית ממספר ניכר ורב של מישורים, ואני רוצה להתמקד בשניים מהם, בהתאם לאילוצים שהכתבתי לעצמי לעיל.

 

המישור הראשון בו יש בעייתיות חמורה הוא בעצם כך שדבר החקיקה הקצרצר הזה אינו מוגדר כראוי וכנדרש מדבר חקיקה שעומדת מאחוריו מחשבה נורמטיבית אמיתית והוא מנוסח בצורה סתומה וניתן לפרשנות רבה. בכדי לקצר סוגיות משפטיות שונות ורבות, ניתן להסתפק רק בכך שניתן לעקוף בקלות את חקיקת המס על ידי התאגדות בצורת התאגדות שאינה-עמותה או חלוקת מלגות-קיום לבודדים (שכן החוק תקף רק לגבי ארגונים), וכי ניתן לפטור את בעית מגבלת קבלת התרומות מישות מדינית זרה על ידי הקמת קרנות ישראליות לחלוטין, אשר יקבלו את מימונן מממשלות זרות, ואשר בין היתר יעסקו במתן תרומות לגופים ישראלים, ובלבד כי הקרנות-במימון-ממשלת-שוודמרק (מדינה אירופאית מומצאת) לא יענו על התנאים הנקובים בחוק להיות מוגדרות כישות מדיניות זרות. אז קודם כל, מנקודת מבט משפטית, זהו חוק גרוע כי הוא פשוט לא מציב שום מכשול אמיתי וסתם מוציא את כולנו מטומטמים. כמו שאמרתי לכם מראש – אני משפטן, הקלות בה ניתן לעשות פה קומבינה זועקת עד השמיים.

 

המישור השני בו החוק הזה הוא בעייתי הוא בכך שהוא מטשטש את ההבחנה הקריטית והלגיטימית לחלוטין לצרכי הכרעה אם מותר או אסור שתהיה פעלות ציבורית ממומנת על ידי מדינה זרה בין "ארגון שמאל" ל"ארגון זכויות אדם". גם הפעם, אני לא מתכוון לבצע הבחנה פילוסופית-מדינית אלא משפטית לחלוטין, על טהרת השעמום שגורם לרובכם לשנוא עורכי דין, אך שמפרנס אותי ואת שכמותי.

אני יוצא מנקודת הנחה של הדיון הזה שכאשר גוף מקבל כסף ממישהו, אותו מישהו הוא בעל השפעה ניכרת על הגוף הזה, ואני מרשה לעצמי לעשות את זה כי חזקת ההשפעה הכלכלית היא חזקה משפטית ידועה בשיטתנו: לא חסרות דוגמאות מן המשפט הפרטי בהן אדם מוחזק בחזקת "בעל המאה הוא בעל הדעה" גם אם בפועל הוא שותק כמו דג או מאושפז כמו גומא אגייר והוא זמנית לא מסוגל לקבל החלטות עסקיות.

עוד אני יוצא מנקודת הנחה שיש הבדל בין ארגון זכויות אדם לארגון שמאל.

גם אם בסופו של דבר ארגון זכויות אדם הוא ארגון שאמנם מחזיק באג'נדה מדינית סדורה ומוגדרת (בערך) והוא ארגון בעל תפיסת עולם (שלרוב) תואמת את התפיסה של מרבית ארגוני השמאל, את הסיווג בין "ארגון שמאל" ל"ארגון זכויות אדם" ניתן לבצע, לדעתי, על פי קריטריונים יחסית ברורים:

ארגון אשר קורא לשינוי המצב המשפטי הקיים במדינה על מנת שתהיה הלימה בין התחייבויותיה הבינלאומיות לדברי החקיקה הלאומיים שלה, ואגב כך קורא לממשלה לעדכן את התנהגותה על מנת להלום את ההתחייבויות שהיא ממילא נטלה על עצמה, הוא ארגון זכויות אדם.

מנגד, ארגון אשר קורא לשינוי המצב המשפטי הקיים במדינה, בין אם על ידי דרישת חקיקה חדשה שאינה הולמת את התחייבויותיה של המדינה באמצעות אמנות בינלאומיות, או דרישת חקיקה אשר מוסיפה על התחייבויותיה של אותה המדינה (ובתנאי שהיא ממלאת אחר התחייבויותיה אלו), הוא ארגון פוליטי. ארגון פוליטי אשר נטייתו הכלכלית או המדינית הינה סוציאליסטית ו/או שמאלנית מבחינה כלכלית, הוא ארגון שמאל. באותה צורה – ארגון בעל נטיה איאידולוגית הפוכה הוא ארגון ימין. הבעיה שלי, ככלל וכפי שתראו בהמשך, היא עם ארגונים פוליטיים בכלל.

 

מדוע נדרשתי להבחנה כל כך מדקדקת ומדוקדקת? מכיוון שבאמצעות ההגדרה הזו, אני יכול להגדיר את "בצלם" ואת "אמנסטי" בתור ארגוני זכויות אדם, שכן עיקר (אם לא כל) פעילותם הינה לקרוא לממשלת ישראל לציית למחויבויות שהיא נטלה על עצמה ממילא במסגרת החוק הבינלאומי ובמסגרת החקיקה הפנימית שלה, ובו זמנית להגדיר את "שלום עכשיו" ואת "סולידריות שייח' ג'ראח" בתור ארגוני שמאל, שכן הארגונים הללו, מלבד לקרוא לישראל למלא אחר התחייבותיה, מבקשים ממנה לשנות את אופיה ואת היקף התחייבויותיה זה אל מעבר לזה הנהוג כיום או המתחייב ממנה כיום על פי האמנות עליה היא חתומה.

כך, ברור לי, כי ארגון הקורא לכוחות צה"ל לשמור על אמנות ז'נבה הוא ארגון זכויות אדם, אך ארגון הקורא להסגת כוחות צה"ל מהשטחים, הוא יהווה ארגון פוליטי; אם ארגון קורא לישראל להכיר בחובותיה כישות כובשת על שטחי רצועת עזה ולהתנהג בהתאם הוא יהיה ארגון זכויות אדם; אם ארגון קורא לצה"ל רוצח תינוקות ומסרב להכיר בלגיטימיות של קציניו, הוא ארגון פוליטי.

 

ההבחנה אפוא, בעיניי לפחות, היא פשוטה. ארגון שאומר לממשלה "תתנהגו יפה, גם אם זה אומר לשנות את החקיקה שלכם או לכל הפחות להתחיל לציית להצהרות שלכם", הוא ארגון זכויות אדם; ארגון שאומר לממשלה אחרת "תשנו את החקיקה שלכם, כי אחרת אנחנו חושבים שאתם לא בסדר" הוא ארגון פוליטי אשר צביונו יכול להיקבע על ידי הנטיות של השינוי המבוקש על ידו. ההבדל טמון בסיבה לבקשה לשינוי ההתנהגות של המדינה: הראשון מונע אידיאולוגית מן הרצון לשמר חיי אדם, השני מונע אידיאולוגית מטעמים אחרים, אשר בין היתר כוללים שמירה על חיי אדם.

 

רק על רקע ההבחנה התיאורטית הזו ניתן להתחיל אולי לנסות להבין מדוע, בעיניי לפחות, כן יש גרעין של הצדקה מאחורי הניסיון של הכנסת להגביל את התערבותן של מדינות זרות בהליכי החקיקה הישראלית, לבין התוצר הסופי של הניסיון הזה, אשר ראוי לכל גינוי והתנגדות.

 

כלל משפטי מוכר במשפט הבינלאומי הוא כי מדינות אינן מתערבות בעניינן של מדינות אחרות, אלא אם המדינה המתערבת הוזמנה על ידי המדינה השנייה להתערב בנעשה בשטחה. ולפני שתהיו חכמולוגים ותגידו "אבל עובדתית מדינות עושות את זה כל הזמן", אני אזכיר לכם שעצם העובדה שלכל אחד מכם ייגנב חפץ או פריט כלשהו במהלך חייכם לא משנה את העובדה כי גניבה היא עדיין פשע. הנורמה המשפטית היא שלא מתערבים, ואם מפרים אותה אמורות להיות סנקציות.

 

מרביתנו רגילים לחשוב על הסנקציות הללו באחד משני הקשרים: הראשון, סנקציות סטייל איראן או קובה, של אמברגו והפסקת סחר, והשני, פעילויות Reprisal במסגרת דיני המלחמה, אשר רבים וטובים מחברי יוכלו להסביר לכם עליהן כי הן לא רלוונטיות לפה.

 

ואולם ישנו גם מישור שלישי של סנצקיות, והוא המישור הפנים מדינתי, המבקש להעניש את אזרחי המדינה שבשטחה מתערבים בשל כך שהם "נכנעו" לפיתוי לסייע למדינות המתערבות.

הדוגמה המובהקת ביותר לסנקציות מן הסוג הזה היא מערכת המיסוי הבינלאומית. בהקשר הזה, לא חריג לראות מדינות כמו בהאמאס או גיברלטר אשר מנסות לפתות משקיעים לשטחם על ידי הבטחת מיסוי נמוך או אפסי. ההתערבות פה היא אמנם עדינה יותר מאשר במעורבות אקטיבית בפוליטיקה הפנימית, אך אין ספק כי מקלטי מס אלו יוצרים עיוותים קשים של השוק החופשי, שכן הן מעודדות חברות כמו ג'נרל מוטורס האמריקאית להעביר את הפעילות שלהן לשם ולמנוע מהן לשלם מס הוגן בארה"ב, על ידי ניצול פערים בשיטות המס השונות. ניתן לראות בכך התערבות גסה ובוטה של מקלטי המס הללו במדיניות הפיסקאלית של מדינות אחרות (או בתור תחרות מס לגיטימית, תלוי עד כמה פסיכים אתם בעניין הזה של מיסים), והמדינות האחרות נוטות כל הזמן להעניש את המדיניות של העלמת מס על ידי כך שהן מתעלמות ממקלטי המס הללו ומחייבות את אזרחיהן המבקשים לברוח מאימת מס ההכנסה האמריקאי בתשלום מלא, בשל העובדה כי הפיקציה המשפטית לא באמת מחזיקה מים.

עקרון זה מוכר גם בתחומים אחרים: אם אדם מבצע פשע בישראל (נניח, דורס מישהי למוות תוך כדי שהוא שיכור ומסומם) ובורח למדינה אחרת (נניח, צרפת), ישראל לא יכולה לקום וללכת לרדוף אחריו עד שהוא ייחטף ויובא לשטחה במכות נמרצות (כאילו, אלא אם הוא נאצי) אלא היא נדרשת לעזרתה של צרפת. אם צרפת תסרב – האזרח הזה לא יוסגר, אם כי אולי הוא יועמד לדין בצרפת (בהינתן תנאים מסוימים בחוק העונשין הצרפתי). חוסר היכולת של ישראל לפעול הינו תוצר של הכלל על פיו מדינה לא מתערבת במעשיה של מדינה – גם אם בצד השני של המעשים הללו עומד תת-אדם שדרס אישה למוות תוך כדי שהוא שיכור ומסומם.

 

אז איפה נכנס הקישור בין ההגדרה התיאורטית שהתוויתי לעיל בין ארגון פוליטי לארגון זכויות אדם? בדיוק בנקודה הזו, שמדינות אינן מתערבות בפעולתן של מדינות אחרות. כאשר ארגון זכויות אדם מסתפק בקריאה למדינה לפעול בהתאם למה שהיא ממילא הצהירה שהיא מוכנה לעשות, אין הוא מתערב בעניינה הפנימיים של המדינה אלא מבקש לאכוף עליה את המדיניות שלה עצמהרוצה לומר, כי אמנסטי לא אומרת לישראל לעשות משהו שישראל לא אמורה לעשות מלכתחילה.

אשר על כן, גם כאשר ארגון שכזה מקבל מימון בינלאומי – אין פה מקרה פרטי של מדינה שמתערבת בעניינה של מדינה אחרת, שכן, אפילו אם לשם הפשטות נקבל את הסברה כי "מימון = שליטה" (הנחה הטעונה הוכחה בפני עצמה), אין פה ניסיון פסול להשפיע על מדיניותה של מדינה.

 

מנגד, כאשר ארגון פוליטי, במקרה זה, ארגון שמאל, יוצא וקורא למדינה לשנות את התנהגותה – הוא לא מבקש להכפיף מדינה לכללים שהמדינה הצהירה שהיא מוכנה לקבל על עצמה ממילא, אלא, מבקשת ממנה לשנות את התנהגותה מן הקו הנוכחי, וליטול על עצמה יותר (או לשחרר את עצמה מעול) התחייבויות פוליטיות אלו ואחרות. אך כאן, אם לשם הפשטות נקבל את הסברה כי מימון = שליטה, נקבל תוצאה אחרת לחלוטין מאשר היינו מקבלים ביחס לארגון זכויות אדם. כאן, המדינה הזרה, המממנת את הארגון הפוליטי, מתערבת, ברגל גסה ובוטה, בענייניה הפנימיים של המדינה השנייה. ואת זאת אין לקבל.

 

יודגש: הקריטריון שאני מציב מבחין, באופן ברור, בין מעורבות רצויה של מדינות זרות לבין מעורבות בלתי רצויה. מימון אוניברסיטאות או תעשיות על ידי מדינות אחרות, למשל, הוא לגיטימי, כאשר הממשלה של מדינה ריבונית אחת מסכימה למימון הזה של מדינה אחרת. ואולם אם ארה"ב הייתה מממנת את מיטב חוקרי ישראל באוניברסיטאות שלה מבלי לקבל את הסכמתה של מדינת ישראל – הדבר היה פסול בעיני לא פחות מאשר אם AIPAC היו מקבלים קצבאות כלכליות ממדינת ישראל על מנת להשפיע על מעורבותה של ארה"ב באזור.

עוד יודגש: אין לי בעיה עם ארגונים דוגמת הקרן החדשה, כל עוד ובתנאי שמימונם לא מגיע ממדינה זרה וריבונית אחרת. זכותו של אקטיביסט לשנות מציאות על ידי קבלת מקורות לקמפיין – אך אני מעדיף שהכספים הללו לא יבואו עם אינטרס נגוע ובלתי חוקי.

 

סיכומה של נקודה הוא אפוא כזה:

כלל מקובל הוא כי מדינות אינן מתערבות בענייניהן של מדינות אחרות, אלא בהסכמתן. ארגון זכויות אדם, העונה להגדרה התיאורטית שהתוויתי לעיל, אינו מבקש לשנות ממדיניותה הרשמית של מדינה, אלא רק להתאים את המציאות להכרזה. מנגד, ארגון פוליטי, כהגדרתו לעיל, מבקש לשנות את המדיניות הרשמית. אשר על כן, ואם נקבל את ההנחה כי מימון ארגון מקנה שליטה לממן עליו, ארגון זכויות אדם הממומן על ידי ישות מדינית זרה הוא כלי אכיפה, ואילו ארגון פוליטי הממומן על ידי ישות מדינית זרה, הוא כלי התערבות.

זו הסיבה התיאורטית בגללה החוק צודק. אבל חוסר ההבחנה שהחוק הזה עושה, והטשטוש המכוון – והמטומטם – בין שני הסוגים, מבלי לשים לב לכך שאנו שופכים את התינוק עם המים – מהווה סיבה מספיק טובה עבור כל אדם, גם עבור תומך ישראל הנלהב ביותר ושונא ההתערבות הזרה הגדול ביותר – להתנגד להצעת החוק שעברה היום בוועדת השרים לחקיקה.

 

נ.ב.

הטיעון שגולדסטון בוגד לא משכנע אותי, או כל אדם בר דעת ובעל השכלה מינימלית בתחום המשפט הבינלאומי. תמצאו תירוץ אחר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s