כן, לפי הדין, גם מודיעין-מכבים-רעות היא שטח כבוש.

החודש רצו לפסול את השופט נועם סולברג מכהונה בבית המשפט העליון כי הוא מתנחל. טענו כי שופט שחי ביישוב שהוקם תחת עבירה על הדין הבינלאומי, עבירה שהיא כה גסה ובוטה עד שאין לה אח ורע בעולם, אינו יכול, על פי טבעו, להיות שופט עליון במדינה דמוקרטית. ואז בג"ץ דחה את העתירה ואמר, במילים יפות, "חדל בזבוזי זמן וקיום יחסי מין שכליים". והשופט נועם סולברג, אם ירצה השם, ימונה לתפקיד הרם והנישא במערכת השיפוטית, וישא על כתפיו את חלקו באחריות הכבדה המוטלת על פתחו של בית המשפט הגבוה בארץ. אבל לפחות בהתחלה, סולברג יכהן כאשר הוא נושא על כתפיו את נטל "ההתיישבות היהודית", כאשר הוא מקוטלג – עוד בטרם הרטיב את קולמוסו בקסת הדיו שלו כשופט עליון – כ"מתנחל". כמי שאוטומטית יצדד ב"גוש האמוני". כ"ימני". כ"אחר". כ"שונה בנוף".

אז הגיע הזמן להגיד כמה דברים. ראשית, וחשוב מכל – אני לא מתנער מכך שעל פי החוק הבינלאומי היבש, הקלאסי והברור באופן שאינו ניתן לפרשנות אחרת (לפחות לא מקריאה של אמנת ז'נבה הרביעית), הקמת יישובים אזרחיים בשטחים המוגדרים על פי הקריטריונים המקובלים על המשפט הבינלאומי כשטח המצוי בתפיסה לוחמתית (Occupied Territory), הינה הפרה של החוק הבינלאומי. עד כאן, ברמה המשפטית הטהורה – הצדק עם מבקרי ההתיישבות.

אולם, השאלה איזו סנקציה מוטלת על המדינה העושה דברים כאלה היא שאלה אחרת, שהתשובה לה ברורה הרבה פחות, והשאלה האם עצם המגורים בשטח שכזה מהווה הפרה של הדין הבינלאומי על ידי האדם תושב היישוב הספציפי, היא שאלה שראויה לדיון תיאורטי באקדמיה בערכאות המשפטיות בפני עצמה ואני בטוח שרבים וטובים מחבריי המשפטנים והמשפטנים-בכאילו יפנו תשומת ליבי למקורות שכאלה בגמר הטקסט הזה.

הנורמה המשפטית הזו התבססה על הנחה אחת ועיקרית (אך לא יחידה), והיא כי חל איסור על שימוש בכוח במסגרת מערכת יחסים בינלאומיים (ראו סעיף 2, סעיק קטן 4, לאמנת האו"ם, שהיא הטקסט העיקרי ממנו גוזרים את העקרון הזה). מכוח הנחה ותפיסה זו, הכיבוש של שטח לא מבוצע "for good" אלא מבוצע לצורך החזקת השטח כ"פיקדון" עד לחתימת הסכם שלום, שבמסגרתו המדינות רשאיות לעשות איזה תיקוני גבול שהן רוצות, במסגרת אמנה. המשמעות הינה כי הימים בהם מדינות (נניח גרמניה) פולשות למדינות אחרות (נניח פולין) לצורך הגשמת מטרות כלשהן (נניח, הגדלת שטח המחייה של העם הארי), מבחינת המשפט הבינלאומי, עברו-וחלפו, וביותר ממובן אחד, הגבולות שהיו בעולם ב-1945, הם הגבולות שיהיו מכאן ועד הנצח, אלא אם כל המעורבים בדבר יסכימו על שינוי תוואי הגבול. זהו אחד הרציונאליים העיקרים העומדים בבסיס תחום במשפט הבינלאומי המכונה דיני הכיבוש, והוא עומד ביחד עם בסיסים אחרים, דוגמת דיני זכויות האדם, כיסוד הקריאה לישראל לסגת מן השטחים או לכל הפחות להתייחס למי שגר בהם בכבוד. אני לא מתכוון לעסוק בניתוח על בסיס ההנחה התיאורטית כי ההחזקה בשטח כבוש היא מכוח דיני זכויות אדם, בעיקר כי אני לא מסכים לה, אבל חלקית כי היא גם לא תואמת, להערכתי, את המצב הישראלי-פלשתינאי. עוד הערה משפטית בטרם נמשיך: עד שתקום מדינה פלשתינאית שתסכים אד-הוק או באופן קבוע לסמכות ביה"ד הבינלאומי באופן רטרואקטיבי, אמנת רומא לא חלה על ישראל, ולכן כל הניתוח לעיל אינו לוקח בחשבון את הסעיפים הפרסונאליים הרלוונטיים של אמנת רומא. אני יודע שה-ICC הוא ה-Boogeyman הגדול, הניתוח להלן פשוט מניח שאין ל-Boogeyman הזה שיניים.

על כל פנים, ובהנחה כי דיני הכיבוש מבוססים על הנחת "הפקדון", השאלה העיקרית שמתעוררת היא מה קורה כאשר ההנחה היסודית – על פיה כיבוש שטח מבוצע כ"פקדון" ולא כ"סיפוח" – מתבררת, דה פאקטו, כלא נכונה. שאלה הזו יכולה להיות מעניינת אף יותר אם לוקחים בחשבון שכיום ישנן מדינות מסוימות בהן הכיבוש אינו "זמני" אלא קבוע. כך, למשל, ישראל, אשר כבשה שטחים נרחבים ב-1967 מידי מדינות ערביות שכנות, ואשר הגנה בהצלחה על שטחים אלו ב-1973, מחזיקה בשטחים אלו יותר זמן מאשר היא התקיימה בלעדיהם. יתרה מכך, בין לבין המלחמות השונות שלה, בה ניצחה בגבורה, היא סיפחה את מזרח ירושלים והחילה עליה רשמית את המשפט הישראלי, ואת רמת הגולן היא ייהדה והגדירה כשטח שלה ושלה לנצחי-נצחים (עד שרבין ז"ל יחזיר אותו לאסד יזכר לדיראון עולם). יצוין, כהערה מעניינת, שהיא לא עשתה זאת לגבי יתר הגדה המערבית, או רצועת עזה.

דבר זה יוצר סיטואציה בעיה במשפט הבינלאומי. ישראל, מצידה, טוענת במידה לא מבוטלת של צדק, כי דיני הכיבוש, על פי הרציונאל של "הפיקדון", מחייבים שיהיה צד שני שממנו נכבש השטח שניתן יהיה להחזיר לו אותו, שכן אחרת היא הריבון השולט בקרקע וכי בהעדר ריבון בצד שכנגד שממנו נלקח השטח מלכתחילה, כל ויתור טריטוריאלי הוא בגדר למעלה מן הצורך ולפנים משורת הדין (אני מאד מפשט את העמדה הישראלית כאן, כי ישראל, מסיבותיה שלה, מסרבת להחיל ריבונותה על השטחים בגדה). אשר על כן, אם הפלשתינאים רוצים מדינה בגבולות 1967, הם לא יכולים לצאת מנקודת הנחה שהשטח שנכבש על ידי ישראל נכבש מהם ולכן זוהי חובתה של ישראל לסגת ל-1967 עם תיקוני גבול, אלא, נקודת המוצא היא שלא מגיע להם כלום, אבל אפשר לסגור איתם על 1967 עם תיקוני גבול. טענה שכזו לא מקובלת על הטריבונאלים הבינלאומיים השונים, אשר פסקו לא מעט כנגד ישראל (ובחלק נכבד מן המקרים, בהעדר הגנה ממשית של ישראל, שבחרה שוב, מסיבותיה שלה, להימנע מהתייצבות בדיונים הללו כדי "לא לתת לגיטימציה לגופים הללו". כי אנחנו באמת כאלה אידיוטים), אבל היא לא משוללת מעיקרא מכל היגיון או יסוד.

הסיטואציה הזו היא גם מה שיוצר הבחנה ברורה וחד משמעית בין המחנות השונים שמצויים כיום בתוך שטחי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. היא העומדת בהבדל בין היישובים, דוגמת אריאל, קרני שומרון או אפילו חלקים ניכרים של קדומים ומעלה אדומים, לבין המאחזים, דוגמת מגרון, חוות גלעד, החלקים האחרים של קדומים והשכונות האגרסיביות יותר של היישובים שסביב להר חברון, כאשר במאחזים אלו ישנם מאחזים של קיצוניות וסכנה אמיתית לחברה הישראלית בכללותה. בעוד הגיוני שישראל תקים יישובים על שטחים שהיא רואה לנכון לשייך לעצמה ולנכס לעצמה לעד ולכן אין בעיה מבחינה של קוהרנטיות לוגית להגן על הקמת יישוב שברור לכולם שתכליתו היא שהוא יהיה יישוב קבע, ההיגיון הזה לא חל אם היישובים הללו נועדו לשיפור תנאי משא ומתן או קביעת עובדות בשטח אפילו כנגד ממשלת ישראל עצמה. רוצה לומר: אם אני מקים את קרני שומרון כי אני רוצה שכונה חדשה לפרברי כפר סבא, הכוונה שלי כנראה שונה מאשר אם אני מקים שלושה קרוואנים על גבעת טרשים שלא צומח בה דבר ומייבא לשם עיזים, רק כדי להקשות על שכניי להגיע מנקודה א' לנקודה ב'.

מרבית היישובים מהקטיגוריה הראשונה, הוקמו על ידי המדינה כחלק מעידוד הגירה פנים ישראלית לצורך שיפור רמת חיים. כך היה בכל הישובים שנמצאים בטווח הבטחון של "חמש דקות מכפר סבא", ובוודאי שכך היה כאשר הקימו את מודיעין-מכבים-רעות, אשר חרף מחאותיה של בת זוגי, מהווה מועצה מקומית אחת אשר חולשת על לא מעט מקרקעין מעבר לקו הירוק, עמוק בשטחי הכיבוש. היישובים הללו הם, על פניו, הפרה – בוטה – של הדין הבינלאומי. כמוהם, גם המאחזים המוקמים מכוח אידיאולוגיה אחרת, דוגמת מיגרון או חוות גלעד, מהווים הפרה של הדין הבינלאומי. שהרי זה שטח כבוש, וזה שטח כבוש, ואין הבדל בין קראווילה לבין ווילה או מבנה קבע ביחס לחוק היבש. אוכלוסיה אזרחית אינה יכולה הרי לגור בשטחים כבושים, כי זהו לשון החוק וזהו הדין. וזהו האבסורד האמיתי העומד מאחורי הטענות כנגד ההתיישבות ביהודה ושומרון. בניגוד לדיני העונשין העוסקים בבני אדם פרטיים, המבחינים בבירור בין יסודות העבירה הפלילית, המחולקים (בהכללה) לרכיב התנהגותי (עצם ביצוע העבירה) ורכיב נפשי (המצב הנפשי-הכרתי של העושה את המעשה האסור, בעת ביצוע המעשה או לפניו), הדין הבינלאומי אינו מבחין בכך.

הדין הבינלאומי, החל על ישראל והאוסר על הקמת יישובים בשטחים כבושים, עוסק במדינות – ולא בבני אדם – ולכן דברי החקיקה הבינלאומיים הללו אינם נוקטים בלשון שמבחינה בין עצם המעשה האסור לבין הכוונה האסורה. מכיוון שכך, כאשר מבקרי ההתיישבות, במיוחד בצד הפלשתינאי של המפה, טוענים כי דין מגרון כדין אריאל, ודין מזרח ירושלים כדין מיגרון, הם צודקים. לפחות על הנייר. ומכאן מקור הבעיה, לפחות בעיניי.

הדבר הזה גורם לאי-נוחות ברורה בהתיישבות. הוא גורם להם לאחוז חזק יותר בחבל, לצעוק ולהזדעק "אנחנו לא נלך מפה", ולצפצף על הדין הבינלאומי באשר הוא. אף אחד הרי לא אוהב שקוראים לו פושע, ואם מישהו מאמין שהדין מעיקרא ומיסודו נגדו, הוא לא יציית לו. זו הסיבה בגללה הקיצונים ביותר בקרב ההתיישבות הם אלו שנבחרים להנהיג אותה – האופי שלנו כבני אדם הוא לוחמני, ואם מישהו מנסה לקטלג אותנו כעבריינים רק כי אנחנו גרים במקום הלא נכון, התגובה האינסטינקטיבית של רובנו היא לזלזל בו, כאשר חלק חייתי ויסודי בתוכנו מאד רוצה לשבור לו את העצמות.

בסוף, ההתיישבות תצטרך לבחור איזה אופי היא רוצה לייצג לעצמה. והיא לא תוכל לעשות זאת עד אשר הגרועים שבחבריה ישבו מאחורי סורג ובריח, והיא לא תוכל לעשות זאת כל עוד היא תציג את פני הקיצוניים ביותר בה כמנהיגיה. כאשר ההתיישבות אינה עושה את כל אשר ביכולתה כדי לצעוק ולהזדעק כנגד העובדה שהדין הבינלאומי צובע את כולם תחת מיקשה אחת ויחידה, כאילו כל קיצוני קרית ארבע היו תושבי השכונה החדשה של מודיעין-מכבים-רעות, ואינה עושה את כל מה שהיא יכולה כדי להגיד "הטמבלים של תג מחיר זה לא אנחנו!", היא מסייעת, בדרך עקיפה, למי שמבקש לעקור אותה. האבסורד הוא, שמי שמבקש לעקור את ההתיישבות, משתמש בתגובות שלה כנגד הדין הבינלאומי כהוכחה לכך שהם מסוכנים, קיצוניים ומהווים מכשול לשלום.

בסוף, ההתיישבות תצטרך לבחור אם היא רוצה להיות מיוצגת על ידי מי שנאחז בכל רגב אדמה ולא מוכן לוותר על שבריר או על חלקיק ממנה, גם במחיר החזקתה בכוח כנגד כל מי שמסביבה, כמי שמקדש את האדמה בתור היעד, או על ידי מי שנאחז בקרקע כאמצעי, על מנת להקים את חזון הארץ השלמה, גם אם לא תחת שליטתה השלמה של הממלכה היהודית שמקום מושבה הראשי בירושלים. היא תצטרך לבחור בין מעלה מוחטית ג' לבין קרני שומרון, בין מאחז "המאחזים" שהוקם על ידי קומץ של משפחות בודדות על טהרת העמידה האיתנה אל מול השכנים (היהודים והלא יהודים), לבין יישובים שהוקמו על ידי הממשלה, כחלק מתוכנית ממשלתית ברורה.

בסוף, כמו כל דבר בחברה הישראלית, הסוגיה של ההתיישבות בארץ ישראל השלמה, בשטחים של הגדה המערבית ושל רצועת עזה, היא סוגיה בעלת ניואנסים רבים, אשר מרביתנו נוטים לסווג בצורה דיכוטומית וברורה לשתי קיצוניות שונות ומנוגדות, אשר על פי רוב נוח וקל לקטלג את הצד השני אליהן. הרי הרבה יותר קל להגיד שהשמאלנים טועים לחלוטין בגישתם וכי בקריאתם לפנות את המאחזים הבלתי חוקיים הם מוכרים את עצמם לזנות לידי ערבי דובר עברית ואנגלית רהוטה; ועוד יותר קל לפטור את טענות הימין הציוני-אמוני כי היישובים שהוקמו על ידי המדינה כיישובי קבע, במטרה לשפר את איכות חייהם של תושבי המדינה, אינם יכולים להיות מפונים במסגרת הסדר עתידי כלשהו, באמירה כי מדובר על חבורה של תמהוניים משיחיים שמוכנים לכפות על 4 מיליון בני אדם (אם אפשר בכלל להאמין לנתוני הרש"פ, ואני לא אומר את זה בציניות) לחיות תחת כיבוש ומחסום מתמידי.

הדין הבינלאומי אולי לא מבחין בין מיגרון לבין רעות. נדמה, אפוא, כי שומה עלינו, בתוך ישראל, לעשות זאת. רק כאשר נוכל להציג בבירור ובגאון את ההבדלים, נוכל להשמיע טיעון אמיתי וכנה הקורא להחרגת הדין הבינלאומי ביחס למצב הישראלי. או לכל הפחות, נוכל להימנע מלכתחילה מן הצורך בהגשת עתירות מביכות לבג"ץ נגד מינוי אנשים שאם כל חטאם הוא בגיאוגרפיה.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “כן, לפי הדין, גם מודיעין-מכבים-רעות היא שטח כבוש.

  1. אני לא בטוח שמודיעין נמצאת על שטח שנמצא מעבר לקו הירוק. למעשה, בכל פעם שבדקתי הסתבר לי שהקו הירוק עובר ממש ליד מודיעין, מצד מזרח. מאיפה הבאת את המידע הזה?

    1. השטח המוניציפלי המאוחד של מודיעין-מכבים-רעות כולל בתוכו שטחים אשר מצויים בתווך בין הקו בו עצרו כוחות צה"ל לבין הקו בו עצרו הכוחות הירדנים בעת שנתקבעו גבולות הפסקת האש בין הצדדים. האזור יוצר "קו ירוק כפול" בו יש "no man's land" שאפשר להשקיף עליו יפה מגבעת התיתורא במודיעין (כאשר צופים מזרחה לכיוון ירושלים). הקו הירוק הירדני עובר בערך ברכס השני.

      1. יפה, עכשיו בוא נדייק יותר: כל השטח המונציפלי של מודיעין-מכבים-רעות נמצא בתוך ה-no mans land הזה ומערבה. כל החלקים הבנויים של מודיעין ורעות נמצאים מערבה מהקו המערבי יותר, כלומר שטח ישראל למהדרין. רק מכבים נמצאת בשטח שבין שני הקווים, לכאורה שטח הפקר שלא ברור מה מעמדו.
        מצטער אם הרסתי לך קצת את כותרת הפוסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s