כן, אבל…

אחד הדברים העיקריים שלמדתי מעדו, המאמן של הקבוצה שלי לתחרויות של המשפט ההומינטארי הבינלאומי בהן השתתפנו, הוא שאם אתה רוצה באמת להצליח במשא ומתן דיפלומטי, אתה צריך להוציא את המילה "לא" מהלקסיקון שלך. גישתו הייתה ברורה – כאשר אתה אומר "לא," קבעת עמדה נחרצת ואין לך איך לסגת ממנה מבלי לשנות את עמדתך, אולם כאשר אתה אומר "כן, אבל…" אתה גמיש יותר וחופשי יותר בהתנהלות העתידית שלך – מה גם שלפעמים ה"אבל" שאתה מוסיף מאפשר לך להכניס תנאים שהצד השני בחיים לא יוכל למלא – ואז הוא זה שנאלץ להגיד לך "לא."

בזמנו לא ייחסתי לזה חשיבות. "לא" זו עמדה לגיטימית לחלוטין, חשבתי לעצמי, כי יש סוגיות שהן שחור ולבן. למשל, חלוקת ירושלים. הרי ברור לי שבירת הנצח של עם הנצח צריכה להישאר בידי מדינתו של העם היהודי, וקשה לי לראות איך אני יכול לשנות את העמדה שלי מ"לא נוותר על ירושלים" ל"נוותר על ירושלים רק אם א', ב', ג'." ואז הגיע אבו מאזן, ושכנע אותי לגמרי שהפילוסופיה של "כן, אבל" יכולה לפרק את הצורה אפילו למוצלח שביריבך.

בימים האחרונים אבו מאזן מאיים לחדש את המתקפה הדיפלומטית על ישראל במוסדות מועצת הבטחון והאו"ם. הפעם, כנראה, הוא גם ירחיב את המאמצים שלו, אם כי קשה לי לדמיין שיש מקומות שהוא עוד לא היה בהם. הוא כבר נאם בפני הליגה הערבית, ישנה משלחת קבועה לשטחים של הפדרציה הבינלאומית של הצלב האדום, ואם יינתן לאבו מאזן מספיק זמן, כנראה שהוא יתקוף אותנו גם דרך פיפ"א, פיב"א, ארגון הסיף הבינלאומי, ארגון הטניס הבינלאומי ולא ירחק היום עד שהוא יבקש להכיר בזכותה של פלשתין להיות חברה במדינות התומכות והמעודדות את תרבות היידישקיט העולמי כמדינה עצמאית (ואם אין ארגון כזה – הוא יקים אחד, בעיקר כדי לעצבן אותנו).

תביעתו של אבו מאזן היא פשוטה: הוא רוצה מדינה, שבירתה ירושלים. לא במו"מ, לא בהסכמה, לא בנסיגה. הוא רוצה שמועצת הבטחון תתן לו מדינה בגבולות 1967, עם בירה בירושלים, ותגנה את הכיבוש הבינלאומי של מדינת פלשתין על ידי מדינת ישראל.

למהלך הזה יש הרבה מאד השלכות נוראיות על הדיפלומטיה הישראלית (שלא נדבר על כך שהוא עלול לסבך עוד יותר את המצב המשפטי הנוראי הקיים פה גם ככה). כולם חוששים ממנו – כל אחד מסיבותיו שלו – ובצדק. ועמדתה הרשמית של ממשלת ישראל הייתה, עודנה ותמשיך להיות – "לא נסכים למדינה פלשתינאית בהכרזה חד צדדית."

בת'כלס, זו עמדה הגיונית. כל אדם מהיישוב היה נוהג כמו שנוהגת הממשלה אם השותף שלו למשא ומתן היה פתאום מקשיח עמדות בצורה כל כך קיצונית ואומר "אני לא צריך את ההסכמה שלך, בורר / שופט נייטראלי יתן לי את זה ממך ממילא." הבעיה היא שהעמדה הזו, במסגרתה אומרים "לא", משרתת בעיקר את האינטרסים של היריב. הקהילה הבינלאומית לא אוהבת לשמוע את המילה "לא". אפילו שופטים בבתי משפט לא אוהבים את המילה "לא." היא מעידה על חוסר רצון להגיע לפשרה ולקדם פתרון, על התעקשות של אחד הצדדים – בין אם מוצדקת או לא מוצדקת – להאריך את ההליכים ולהקשות על התקדמות משותפת. מי שאומר "לא," בדרך כלל, נתפס בתור מי שמהווה בעיה – ולא בתור מי שמציג פתרון או בתור מי שמקדם הליכים.

אבו מאזן יודע את זה, כנראה יותר מכל פוליטקאי אחר במזרח התיכון, ולכן נקודת המוצא שלו בכל החודשים האחרונים (ואולי בשנים האחרונות, למעשה) היא שהוא רוצה שישראל תכיר במדינה בגבולות 1967 ובחלוקת ירושלים. רק לאחר קבלת נקודת המוצא הזו, נדבר על תיקוני גבול.

מנגד, נקודת המוצא הישראלית במשא ומתן היא הפוכה באופן מוחלט – קודם כל, אין לך מדינה, עכשיו בוא נדבר על מה הגבולות בהן אנחנו מוכנים לתת לך אחת. מבחינתנו, נתחיל בגבולות 1967 עם תיקוני גבול, ואז נראה עד לאיזה שלב של גבולות 1967 אנחנו מוכנים לסגת.

זה קצת דומה לויכוח האם הצבע האפור הוא שחור מעורב עם לבן או לבן מעורב עם שחור. הגם שכאשר יש הסכמה על התוצאה הסופית שפותרת את המחלוקת, מבחינה אופרטיבית אין שום משמעות למקור הסכסוך (כי שניהם מגיעים לקווי 1967 עם תיקוני גבול או לגוון אפור נייטרלי), דווקא כאשר אין הסכמה – יש חשיבות קריטית למקור הבעיה.

אם נקבל את נכונות הניתוח שערכנו לעיל ונזכור כי הקהילה הבינלאומית רואה בתור מי שאומר "לא" כמי שיוצר את הבעיה ולא מקדם את הפתרון, מי שאומר "לא" ראשון הוא מי שמפסיד במשחק הדיפלומטי. הנטייה של הקהילה הבינלאומית תהיה לייחס למי שאמר "לא" אשם ולמי שאמר "כן" מידה גדולה יותר של צדק, ועל כן – אם הפלשתינאים מגיעים עם הצעה, מקוממת ככל שתהיה, וישראל מסרבת באופן מפורש – הפלשתינאים יכולים לצייר עצמם (ביעילות מכעיסה) בתור אלו שצודקים בהנחת המוצא שלהם. מכאן, כי על העולם להכיר בכך שיש להם מדינה בגבולות 1967, ומגיע להם לחזור לנקודה בה הם התחילו.

אותו דבר פועל גם אחרת – אם ישראל היא זו שמציעה הצעה, והפלשתינאים הם אלו שמסרבים לה – יהיה לנו קל יותר להעביר את הנקודה שהנחת המוצא שלנו היא הנכונה, ובלי סיום מוצלח למשא ומתן, אין מדינה פלשתינאית, יהיו גבולותיה אשר יהיו.

אבו מאזן מבין את זה. ולכן הוא תוקף – ותוקף בכוח – את ההנחה הישראלית שאין מדינה פלשתינאית. ולכן הוא פונה לאו"ם: הוא לא רוצה לנצח אותנו במו"מ. הוא לא צריך אותנו במו"מ. הוא צריך אותנו מחוץ למו"מ. כל עוד ישראל ממשיכה ואומרת "לא", אנחנו לא מתווכחים על הפתרון (או על הגוון הסופי של הצבע האפור, אם נמשיך במטאפורה הצבעונית), אלא על שחור ולבן.

ומה היה קורה אם ישראל לשנייה הייתה אומרת "כן, אבל?"

ובכן – אם ישראל הייתה לוקחת את המומנטום של אבו מאזן, ואומרת "אנחנו מסכימים שצריכה להיות מדינה פלשתינאית בגבולות 1967 עם תיקוני גבול מסויימים, אבל הקמתה צריכה להוביל במקביל לסוף התביעות מישראל ולקץ הסכסוך," אנחנו משנים לחלוטין את כל הויכוח. שינינו את נקודת המחלוקת, לנקודה אשר יותר כדאית לנו להימצא בה. וזאת למה? כי עכשיו, זו לא שאלה של האם יש מדינה פלשתינאית שישראל צריכה לסגת ממנה, או האם המדינה הפלשתינאית תקום מן השטחים מהם ישראל תיסוג. אופרטיבית, הרי, זה לא משנה לנו מה סדר הפעולות אם בין כה וכה נאלץ לוותר על חזון ארץ ישראל השלמה. השאלה היא עכשיו "בהינתן קיומה של מדינה פלשתינאית, האם זה סוגר את המחלוקות בין הצדדים?"

אם הפלשתינאים לא יסכימו לדרישת ישראל להביא לקץ הסכסוך – וכל הסימנים צביעים על כך שהם לא יסכימו לה – אז הם אלו שאומרים "לא" למדינה בגבולות 1967. היתרון, במקרה כזה, יהיה אצלנו. הרי ישראל הסכימה לנקודת המוצא שמגיעה להם מדינה, אבל היא הוסיפה על הנחת היסוד שלהם תנאי הגיוני לחלוטין, והם אשר סירבו לקבל אותו. מה שמוכיח שמלכתחילה, כנראה שהמדינה לא הייתה היעד שלהם. מנגד, אם הפלשתינאים יפתיעו את כולנו ויסכימו להצעה – אז יהיה צורך בויתורים כואבים, ובנסיגות משטחים אשר מבחינה היסטורית שייכים לעם ישראל ולמדינתו, ואולם יהיה בכך כדי לסמן – לפחות רשמית – את קץ הסכסוך.

אבל כנראה שזה לא יקרה.  הרי הרבה יותר קל, מבחינה קואליציונית, לשווק "עמידה איתנה" בתור "אנחנו ניצחנו" מאשר להסביר עורמה ותחכום בתור "הם הפסידו."

נ.ב.

שיטת ה"כן, אבל" נפלאה לא רק בפוליטיקה – אלא גם במשחק. זוהי טכניקה ידועה ברטוריקה באופן כללי – והיא משמשת בין היתר שחקנים, ובמיוחד שחקני תאטרון אלתור (Improv Theater), כדי לייצר סצינות בעלות זרימה טבעית, שכן הדבר מעביר את נטל היצירתיות מכתפיו של שחקן לשחקן. ראו למשל את http://www.ehow.com/video_4435214_improv-comedy-techniques.html . או כל סרט של Mike Myers. הוא גאון בזה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כן, אבל…

  1. נהניתי לקרוא. אם כי חשבתי להעיר על כך שהמשחק הזה קיים בגירסאות שונות בין ישראל לערבים כמאה שנים. הערה נוספת היא שישנה הטקטיקה של ישראל שנמנעת מלהזכיר. ישראל קוראת לאבו מאזן לשוחח, והוא אומר "לא". לכן משחק הכן ולא, עובד לשני הצדדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s