הצעת חוק החלת החוק הישראלי על כל היישובים היהודיים בשטחי יהודה והשומרון, התשע"א–2011

מקנן בי חשד כבד כי על אף תפקידה הבכיר בצה"ל, ועל אף שהיא מחוקקת יוזמת ופעלתנית אפילו ביחס לוותיקי המשכן, ח"כ מירי רגב הגישה את הצעת חוק החלת החוק הישראלי על כל היישובים היהודיים בשטחי יהודה והשומרון, התשע"א–2011 בידיעה מלאה כי הוא לא יעבור וכי הוא לא יהיה יותר מאשר כותרת על גבי העיתונים.

מדובר על הצעת חוק שבמקרה הטוב לא תשיג שום השפעה על המצב הקיים, ובמקרה הסביר – תהווה תקיעת אצבע ישירות בתוך עינו של הנשיא אובמה והנפת אצבע משולשת (ביד השנייה) לכיוון הקהילה הבינלאומית. החוק הזה הוא מעשה חקיקה שאין שום אפשרות סבירה שהוא יקנה לישראל יתרונות כלשהם, אך אשר במקביל טמונים בו סיכונים רבים. סבורני, כי אפילו תומכי ההתיישבות חייבים להתנגד להצעת החוק הזו, לא מכיוון שהיא עומדת בחזקת ניסיון כושל להכשיר שרץ, אלא מכיוון שהיא לא יכולה, בשום צורה ודרך, לשפר את מצבה של ההתיישבות אלא יכולה רק להזיק לה.

*** עדכון חשוב: בלחץ ראש הממשלה, דומה כי החוק הזה נגנז. הטעמים לגניזה – דומים להפליא לאלו שאפרט להלן. אני רק מקווה שאני הצלחתי לעשות יותר למען הסברת המניעים מאשר כתבה לקונית ב-Ynet. ***

בטרם אגש לניתוח הטכני של החוק עצמו, אקצר את דבריי כך: מפעל ההתיישבות אינו עומד בכללים של המשפט הבינלאומי. נקודה. סוף. זכותו ההיסטורית של העם היהודי להתיישב בנחלתו ובמולדתו לא הוכרה בערכאות הבינלאומיות, ואנו פועלים, בריש גלי, בניגוד לדין הבינלאומי המקובל. מי שחושב אחרת לא מכיר את הדין. אם אנו מעוניינים להמשיך כך, אל לנו לטעון כי אנו פועלים במסגרת הדין, אלא עלינו לטעון כי הדין שגוי. הטיעון הראשון הוא טיעון משפטי. הטיעון השני הוא טיעון פוליטי. משכך, אם נמשיך למצב את הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים בכלים משפטיים, אנחנו נפסיד בו.

אחר דברים אלו, ניגש לביקורת החקיקה. סעיף 1 לחוק קובע:

"מטרת החוק היא להחיל את החוק הישראלי על כל היישובים היהודיים ביהודה והשומרון."

זהו סעיף שנועד להציב בפני בית המשפט עובדה מוגמרת של מהו רצון המחוקק בבואו להכניס את דברי החקיקה הנ"ל לספרי החוקים של ישראל ולהקשות על פרשנות כנגד כוונה זו. מקורו בהלכה כי פרשנות חוקים במדינת ישראל מבוצעת על סמך תכליתו של החוק, ויש כמוהו דוגמאות רבות בחקיקה הישראלית.

סעיף 2, שנוסחו:

"המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטחם של היישובים המנויים בתוספת ובצירי התנועה המובילים אליהם, כמפורט בתוספת."

הוא פשוט נוסח זהה לזה הקיים בחוק שסיפח דה-פאקטו את רמת הגולן לשטח ישראל (חוק רמת הגולן), עם השינויים המחוייבים. התוספת, בשלב זה – ריקה.^[1]

סעיף 3, שכותרת הצד שלו היא: "ביטול החלטות ממשלת ישראל", הוא הסעיף שבו נתחיל את הדיון. סעיף 3(א) קובע כי:

" לא תוטל הגבלה על בנייה ביישוב המנוי בתוספת משיקולים מדיניים, אלא באישור הכנסת."

סעיף 3(ב) מבטל את תוקפן של הקפאות בנייה שהתקבלו בניגוד לסעיף 3(א) אף אם התקבלו מוקדם לתוקפו של החוק. סעיף 3(ג) מורה לשר הבטחון לבטל צווי אלוף שניתנו בניגוד לסעיף 3(א). עכשיו, עזבו את השאלה מה זה שיקולים מדיניים. גם אם נסכים על הגדרה של זה, הבעיה שלנו לא מתחילה בכך שהכנסת מכרסמת את סמכותה של הממשלה לנהל משא ומתן מדיני. את זה היא כבר עשתה כשהיא חייבה אותה במשאל עם^[2] כאשר רוצים להעביר ריבונות מידי ישראל לידי גורם אחר כלשהו בשטחי הגולן או ירושלים. הבעיה פה היא אחרת. הצעת החוק הזו לא משנה, אופרטיבית, שום דבר.

ניגש תחילה לשאלה מהו "יישוב יהודי בשטחי יהודה והשומרון"? בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב:

"הצעת החוק, אשר מקורה בשיקולים מדיניים מובהקים, באה לקבוע את חובתה של ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על כל היישובים היהודיים בשטחי יהודה והשומרון וכן על כל צירי התנועה המובילים ליישובים אלה, זאת לשם הענקת ביטחון לאזרחים הישראלים המתגוררים בתחום היישובים היהודיים ביהודה והשומרון."

הערה: כל ההדגשות בטקסט זה, לא במקור.

פסקה זו מעוררת אצלי מייד כמה שאלות. החשובה בהן, האם דין אחרון הקרוואנים המוקמים על גבעות טרשים ללא היתר מדינה וללא ידיעתה כדין ערים כמו אריאל? ואם כן – האם ניתן יהיה להרחיב בהרחבה זוחלת את שליטתה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון והשבילים המובילים אל היישובים באמצעות הקמת קראוונים בכל מקום? לכאורה, דומה כי לא לזה התכוון המחוקק. שהרי אם נפרש את החוק כך, ניוותר עם פרשנות אבסורדית על פיה כל אחד מאזרחי המדינה יכול לקבוע עבורה מהן גבולותיה. אבל סעיף 1 קובע מפורשות: "להחיל את החוק הישראלי על כל היישובים". הצעת החוק מנסה לפתור את הבעיה הזו על ידי דחיית מועד הפתרון למועד הכנת החוק לקריאה ראשונה. כך, בהמשך דברי ההסבר נכתב:

" היישובים היהודיים ביהודה והשומרון ותחום השיפוט של היישובים המצויים שם, ייקבע בתשריטים אשר יצורפו להצעת חוק זו בעת הכנתה לקריאה הראשונה. לאור העובדה כי ההכרזה הפלסטינית בוצעה משיקולים פלסטיניים מדיניים ובינלאומיים, שיש לקבל החלטות מסוג זה באופן מיידי, כדי לשמור על האינטרסים הביטחוניים של המדינה, על  אופיים היהודי של היישובים ביהודה והשומרון ועל חיי וביטחון המתיישבים היהודיים באזורים אלה."

אך זה רק מעורר שאלות נוספות. מעיין, אשר ביקשתי את חוות דעתה על טיוטת הטקסט, ציינה (ובצדק) כי כדי שהחוק יהיה רלוונטי, התוספת תצטרך להתעדכן כל הזמן כדי לשמור על עדכניות. היא נגד המהלך כי היא נגד הכשרת התנחלויות בכללי, אני נגד המהלך כי למעשה זה מעביר את הקרב על הלגיטימציה של היישוב מזירת הויכוח של "כן קניתי קרקע / לא קניתי קרקע" לזירת ה"זה לא משנה אם קניתי קרקע, משנה מה הכנסת תגיד לגבי היישוב שהקמתי".

בנוסף, כפי שכבר כתבתי פה בעבר, הרי שלפי הדין הבינלאומי, גם מודיעין-מכבים-רעות היא יישוב שחלקו נמצא מעבר לקו הירוק ולכן, מבחינה משפטית, בנוי על שטח כבוש.
אז לא הרחבתי על האיסור על בניית יישובים בשטחים כבושים כי עסקתי בעיקר בשאלה הפנים-ישראלית של איך אנחנו רואים לנכון לסווג את היישובים שלנו. עכשיו אני סבור שישנו צורך להרחיב מעט על איסור זה כדי להבהיר למה הצעת החוק של ח"כ מירי רגב מפספסת, באופן היסודי ביותר, את הבעיה הטמונה בסיפוח שטחים: היא פשוט לא משנה שום דבר, לא מקדמת פתרון קבע ולא מעודדת התיישבות. ובשביל זה צריך לחזור אחורה לפחות אל שנת 1949, לארבעת אמנות ז'נבה.

האמנה הרלוונטית לעניינו היא אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949 (Geneva Convention Relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War, להלן: "האמנה הרביעית").[3] אמנה זו חלה על סכסכוכים מזויינים בעלי אופי בינלאומי (ועל הסכסכוך הישראלי-פלשתינאי מכוח החלטה ישראלית שהתקבלה לאחר חוות דעתו של נשיא העליון בדימוס, מאיר שמגר, בתור פצ"ר, להחיל את הדינים הבינלאומיים על הסכסוך), כאשר היא עוסקת, בין היתר, בהגנה של אזרחים בשטחים המוגדרים כ"שטחים כבושים", הם Occupied Territories.

כדאי להבהיר: המבחן האם שטח הינו שטח כבוש או לא, הינו מבחן משפטי לחלוטין והסיווג הוא סיווג משפטי לחלוטין. ככזה, הוא מבחן שלחלוטין אינו תלוי בשם שניתן למצב, שכן מדובר על מבחן מהותי שבוחן את התוכן על חשבון הצורה.

אחד המבחנים המקובלים ביותר כיום להגדרה של שטח כשטח כבוש הוא "מבחן השליטה האפקטיבית", על פיו אם מדינה א' שולטת באופן אפקטיבי על שטחים שנתפסו מידי מדינה ב' ללא הסכמתה, ומדינה ב' לא וויתרה על ריבונותה על שטח זה במסגרת הסדר מדיני סופי בין הצדדים, הרי שהשטח הינו שטח כבוש. לצורך כך, לא נדרשת נוכחות צבאית ממשית של מדינה א' בשטח הכבוש – אלא די בכך שהיא תהיה יכולה לפעול בו כרצונה וללא הפרעה.[4] מבחן זה הינו המבחן המקובל כיום בדין הבינלאומי לקביעת אופיו של שטח כשטח כבוש, והוא החליף, במובנים רבים, מבחנים ישנים יותר, כמו אלו הקבועים בתקנות האג, סעיפים 42-43, שדרשו שתתקיים שליטה בפועל בשטחים כדי להגדירם ככבושים (עדכון עריכה: מקורו של מבחן זה, בניגוד למה שניתן להבין מפסקה זו, אינו באמנת ז'נבה הרביעית אלא בפסיקה שעוסקת במשפט בינלאומי פומבי) כך, לצורך הדוגמה, אם מדינת ישראל שולטת באופן אפקטיבי על רמת הגולן, וסוריה לא וויתרה על טענת הריבונות שלה על שטחים אלו, הרי שבפועל רמת הגולן הינה שטח כבוש תחת הדין הבינלאומי – וזאת חרף העובדה כי ישראל החליטה, חד-צדדית ומיוזמתה, להחיל את הריבונות שלה ואת הדין שלה על רמת הגולן. מבחן זה חל גם על שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, כאמור, מכוח החלטה ישראלית להחיל את הדין הבינלאומי על המצב עם הפלשתינאים.

עכשיו, הקביעה כי שטח הינו שטח כבוש טומנת בחובה גם משמעויות ערכיות ומשמעויות אופרטיבית, כאשר לעניינו חשובה המשמעות האופרטיבית. סעיף 49 לאמנה הרביעית קובע:

"Art. 49. Individual or mass forcible transfers, as well as deportations of protected persons from occupied territory to the territory of the Occupying Power or to that of any other country, occupied or not, are prohibited, regardless of their motive.
Nevertheless, the Occupying Power may undertake total or partial evacuation of a given area if the security of the population or imperative military reasons so demand. Such evacuations may not involve the displacement of protected persons outside the bounds of the occupied territory except when for material reasons it is impossible to avoid such displacement. Persons thus evacuated shall be transferred back to their homes as soon as hostilities in the area in question have ceased.
The Occupying Power undertaking such transfers or evacuations shall ensure, to the greatest practicable extent, that proper accommodation is provided to receive the protected persons, that the removals are effected in satisfactory conditions of hygiene, health, safety and nutrition, and that members of the same family are not separated.
The Protecting Power shall be informed of any transfers and evacuations as soon as they have taken place.
The Occupying Power shall not detain protected persons in an area particularly exposed to the dangers of war unless the security of the population or imperative military reasons so demand.
The Occupying Power shall not deport or transfer parts of its own civilian population into the territory it occupies."

כדי למצב את הדברים בבירור: ישראל, בלשון האמנה, היא ה-Occupying Power. ועל פי המשפט האחרון בסעיף 49, אסור לה להעביר אוכלוסיה לתוך השטחים שאותה היא כובשת. אז כאשר מישהו מדבר איתכם על כך שההתנחלויות הן בניגוד לחוק הבינלאומי – ב-99% מהמקרים הוא מתכוון לזה.[5]  חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי הקבוע (ה-International Criminal Court), אף קובעת כי העברת אוכלוסיה מסוג זה (של מדינה כובשת לשטח נכבש) מהווה פשע מלחמה, בסעיף 8(b)(viii), כזה שעדיין לא שפטו בגלל אף אחד, אבל שמדיר שינה מעיני בכירים רבים בפוליטיקה הישראלית.

ממשלת ישראל ניסתה לאורך השנים להצדיק את עמדתה בנוגע להקמת התנחלויות תוך שהיא נאחזת, אפוא, בנימוקים אחרים, אשר לגישתה גוברים על האמור בסעיף 49 לאמנת ז'נבה.
כך, היא טענה, כי היישובים הללו הינם חוקיים משום שהקמתם נובעת מצרכים צבאיים, וכי הקמה של מכשולים ארעיים בתוך שטחים כבושים מטעמי בטחון מותרת על פי הדין הבינלאומי מכוח תקנות האג. שריד לזה אפשר למצוא בדברי ההסבר של הצעת החוק של מירי רגב (הדגשתי את זה בפסקה שציטטתי לעיל). עמדה זו הובילה להקמתם של יישובים רבים ביהודה ושומרון, והיא הייתה מקובלת אף על בג"צ. בדרך זו הוכשרו התיישבויות רבות ביהודה ושומרון, אולם המשותף להן הוא שהן הוקמו על מקרקעין שאינם בבעלות פרטית.

ואז הגיע בג"צ דויקאת (בג"צ אלון מורה – תקציר בקובץ doc). כאן, בג"צ קבע כי הצרכים הצבאיים שיש בהקמה של התיישבות חדשה צריכים להיות מובהקים וברורים, ולא די בהקמת התיישבות ולאחר מכן בהכרזה עליה כ"בעלת משמעות וחשיבות צבאית" כדי להצדיק הפקעת מקרקעין בבעלות פרטית. עוד נקבע כי הגשמת חזון ארץ ישראל השלמה – אידיאלוגית – איננו מהווה הצדקה של צרכים צבאיים תחת הדין הבינלאומי. בכך קבע בג"צ קו ברור: מכשולים צבאיים ארעיים המאוכלסים על ידי אזרחי ישראל המקימים ביתם בשטחים מותר, יישובים אמוניים-משיחיים או יישובים אזרחיים שאינם לצרכים צבאיים – אסור.

בכך, בקווים גסים ובהפשטה, החלה ההבחנה בין "התיישבויות חוקיות" ל"התנחלויות בלתי חוקיות". ההתיישבויות החוקיות הינן אלו שישראל הקימה והכשירה מראש, ואילו המאחזים – אלו שהוכשרו (או יוכשרו) בדיעבד.[6] כמעט ומיותר לציין שההבחנה הזו אינה הבחנה המקובלת בקונצזוס העולמי, ודי לעיין בערך של "התנחלות" בויקיפדיה כדי להתרשם על אופי המחלוקת. בית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) אף חיווה דעתו (זהירות – pdf של 8 מגה), בעמוד 51, פסקה 120 לחוות דעתו בעניין חוקיותה של גדר ההפרדה שישראל הקימה ביהודה ובשומרון, כי ההתנחלויות הן בניגוד לחוק הבינלאומי. בהערה יצוין כי חוות דעת זו נעדרת כל תוקף משפטי מחייב, אך היא טומנת בחובה משקל משמעותי בכל הנוגע לטיעונים עתידיים הנוגעים לחוקיותו של מפעל ההתיישבות בפני ערכאות בינלאומית, ומציבה נטל כבד על מדינת ישראל להוכיח כי חוות הדעת המקורית הייתה שגויה.

ונחזור להצעת החוק של ח"כ רגב.

ההצעה מגיעה מנקודת מבט על פיה סיפוח השטחים, כמוה כסוף הכיבוש והתחלת עידן חדש. הנחת היסוד שלה היא שהסיפוח הוא הפעולה המסיימת כיבוש. זוהי הנחה שגויה. מה שהצעת החוק מנסה לעשות היא להתעלם מן המציאות הקיימת כיום על פיה הסיווג של שטח כשטח כבוש מבוצע על סמך מבחנים משפטיים מסויימים, ולקבוע, על סמך מבחנים משפטיים אחרים, כי שטח מסויים אינו שטח כבוש. בפראפרזה על דברי חכמים – ככה לא בונים משפט.

ח"כ רגב סבורה כי סיווגו של שטח ככבוש נובע משאלת החלת ריבונות עליו. הצעת החוק שלה מתייחסת לשטחי יהודה ושומרון ככבושים משום שאין עליהם ריבון – ולא כשטחים כבושים מכוח השליטה האפקטיבית שמחילה ישראל עליהם. לגישתה, החלת הריבונות תסיים את הכיבוש. בפועל – במצב המשפטי הנוכחי – היא לא תשנה במאום את המצב. בדיוק כפי שהגולן, שמצוי בידי ישראל מאז שתפסנו את שטחי יהודה ושומרון במלחמת 1967, ושהוחל בו הדין הישראלי מזה עשרות בשנים, נתפס כיום כשטח כבוש על אף החלת הריבונות – כך יהיה עם אריאל, גוש עציון וכל יישוב אחר שיוחל עליו המשפט והמנהל הישראלי ביהודה ושומרון.

רק משום כך, הצעת החוק של ח"כ מירי רגב נטולה יתרונות כלשהם. היא לא תשנה את המצב לטובה, לא תשנה את המצב לרעה, ולא תשנה את המצב בכלל. זהו דבר חקיקה דקלרטיבי לחלוטין, שאין בו כדי להועיל לאף אחד.

יחד עם זאת, חקיקה מסוג זה תעורר הדים ציבוריים גדולים וכן תגרום לישראל להצטייר – שוב – כמדינה כובשת, נטולת רסן ואחריות, ותביא עלינו עוד פרסום רע ותעודד את מי שאינו נמנה בקרב ידידנו להפעיל עלינו עוד לחץ. זהו מקרה מובהק של אדם שבא לברך, אך מוצא עצמו יוצא מקלל. במילים הבוטות ביותר שאני יכול לחשוב עליהן: הצעת החוק של ח"כ מירי רגב מספקת תחמושת פוליטית ודיפלומטית לאויבי ישראל.

 הצעת חוק זו, בדומה להצעות חוק אחרות ברוח זו, נובעת מן העובדה שמאד לא נוח להיות תומך התנחלויות בדין הבינלאומי. כבר אמרתי לעיל, שהקמת התיישבויות אזרחיות בשטחים כבושים, על פי הדין הבינלאומי, זוהי פעולה שאין לה הגנה, הצדקה או צידוק בדין. אפילו גודלי התומכים שלנו נאלצים לסגת בנקודה הזו ולהודות שאנחנו לא בסדר.

אין אפשרות להכשיר, בדין, את ההתנחלויות, מלבד בדרך אחת ויחידה: הסכם בין הטוענים השונים לריבונות המחלק את שטחי המריבה והתוחם את הגבולות הסופיים בין הצדדים.

מדיניותה של ישראל בהקמת יישובים נועדה לשפר עמדות לקראת משא ומתן זה, בדיוק כפי שעמדתם של הפלשתינאים הדורשת להקפיא את הבנייה בכלל שטחי יהודה ושומרון נועדה לשפר את העמדות שלהם. ההתנהגות של שני הצדדים נועדה להציב עובודת בשטח, ולקבוע גבולות קבע בפועל, אשר המציאות תכפה ותכתיב על הצדדים. בזמן שאנחנו בונים בתים כדי לשמור על כמה שיותר מארץ ישראל בידינו, הם מנצלים את ההפרה הבוטה שלנו של הדין כדי לנגח אותנו בגינויים חריפים במועצות השונות של האו"ם ובגופים בינלאומיים שונים. ישראל מנצלת את שליטתה כדי לקבע את אחיזתה, והפלשתינאים מנצלים את צדקתם-הלכאורית המחוזקת על ידי משפט כדי לקבע את זכותם ההיסטורית להגדרה עצמית.  ובינתיים, זה עובד מציון לשני הצדדים. אבל כדאי שנתנתער מאשליית החוקיות ונבין היטב את מעשינו. רק במבט צלול נוכל להבין כי זכותו ההיסטורית של עם ישראל למדינתו אינה זכות משפטית, ונוכל לפעול לממש אותה בכלים מתאימים יותר, אשר אינם כוללים הצעת חוק שפשוט מתעלמת מן הדין הבינלאומי כי הוא לא נוח לנו.

—-

הערות מחבר:

* אני רוצה להודות למעיין נייזנה על הערותיה על רשומה זו, המוכיחות כי ימנים ושמאלנים יכולים לעבוד ביחד על אף העובדה שהם מגיעים למסקנות הפוכות לחלוטין ביחס לשאלה מה צריך לעשות בהמשך. אם אתם לא קוראים את הבלוג שלה, you're doing something wrong.

[1] אני בכוונה מתעלם ממצבה של ירושלים ברשומה זו (על אף חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל וכן מההכרזות מכוח התקנות לשעת חירום המכריזות דה-פאקטו על סיפוח ירושלים). יש לי אנלוגיה טובה יותר לרמת הגולן ואני ממש לא רוצה להתחיל להסתבך עם הסברים למה חוקי יסוד וחוקים רגילים הם בעלי מעמד שונה ולמה היחס לירושלים הוא שונה.

[2] למיטב ידיעתי, חוק זה הוא הדוגמה היחידה בה ישנו משאל עם מוגדר עם הסדרי עריכה ספציפיים. אשמח לתיקונים.

 [3] אני מפנה במכוון לנוסח האנגלי של האמנה מכיוון שהוא מחייב. התרגום העברי של האמנות אינו נאמן למקור ואינו מחייב.

[4] למקרה שתהיתם – זו גם הסיבה מדוע בג"ץ פסק כי יש לפנות את מגרון ואת גבעת האולפנה מבית אל. הוא שוכנע, על סמך מצגים שהוצגו בפניו בהליך המשפטי על ידי המדינה, כי הבעלות במקרקעין הינה בעלות פרטית, וכי הקמת היישובים בוצעה שלא בהתאם לכל האישורים שנדרשו לביצוע עסקה במקרקעין פרטיים המצויים בשטחי יהודה ושומרון, שלא לצרכים המצדיקים את הקמתן של התיישבויות חדשות ושלא בהסכמתם של בעלי המקרקעין. בג"ץ לא קבע הלכה כי הוא "שמאלן", הוא פשוט קבע כי היישובים נבנו בניגוד לחוק הבינלאומי ושלא בהתאם לנוהל הישראלי המותיר חריגה מדין זה.

[5] ישראל ניסתה להגיב לטענה זו באמירה כי האמנה הרביעית לא חלה על השטחים, בטענה כי השטחים הכבושים לא עולים לכדי ההגדרה הדרושה של "צד לאמנה זו" בסעיף 2 לאמנה הרביעית.  כיום מקובל להניח שטענה זו לא התקבלה, ואפילו בישראל מודים בכך. יתרה מכך, ואף לשיטת המצדדים במבחן לקביעת התחולה של האמנה הרביעית על סמך האמור בסעיף 2 שבה, האמנה הרביעית חלה בשטחים לדעת כל-העולם-מלבד-ישראלים-מסוימים מכוח תפיסה של מצרים וירדן כצד לאמנה (בלי קשר לחוקיות שליטתן בשטח או היעדרה לפני יוני 1967).

[6] זו הייתה אחת הדרכים בהן נקט דו"ח גולדסטון כדי לקבוע כי רצועת עזה עודנה תחת כיבוש ישראלי. מובן כי ישנן גם דעות הפוכות, הסוברות כי נסיגתה של ישראל מרצועת עזה סיימה את שליטתה האפקטיבית והכיבוש בה. ראו למשל את התשובות לשאלות הנפוצות של Human Rights Watch בנוגע למצבה המשפטי של דרום אוסטיה (מלחמת רוסיה-גיאורגיה).

עריכה: תוקנו שגיאות כתיב.

עריכה שנייה: נוספה הבהרה ביחס למקור המבחן לקביעת שטח המצויה בשליטה אפקטיבית כשטח כבוש.