איך הייתי שמח להיות מסוגל לקבל החלטות

לקח לי לא מעט זמן לחשוב על איך לנסח את הפוסט הקרוב. בעיקר, כי רציתי משהו שימצה את תחושותיי הן לגבי הפריימריז של הליכוד, הן לגבי הרשימה של ליברמן, הן לגבי הבנייה בשטח E1, הן לגבי הסיפוח המוצע של שטחי C (לפחות לגישת נפתלי בנט) – ובכלל – אם אפשר היה לסגור את ה-Grand Unified Theory of Political Decision Making, הייתי רוצה לכתוב אותה.

לצערי, ה-GUTPDM חמקה מאצבעותיי ולא יכולתי לה – אבל אני כן חשבתי על מתווה פשוט ויחסית ידידודתי למשתמש, שבאמצעותו ניתן לבחון החלטות פוליטיות ולהבין אם הן טובות בעיניי או רעות בעיניי – מתוך תקווה שבהמשך אוכל גם לפעול על סמך המתווה הזה, ולא רק לנתח את מעשי האחרים בדיעבד.

המתווה שאני מציע הוא מתווה דו-שלבי.
במסגרת מתווה זה, כל החלטה או פעולה שנבקש לבחון תהיה חייבת להיבחן בשתי פריזמות (ישנה, לשיטתי, חשיבות עמוקה לסדר בה הן נבחנות, ואפרט בהמשך למה). שתי הפריזמות הללו הן הפריזמה הערכית, והפריזמה הפרגמטית.

השלב הראשון במתווה הוא הבחינה הערכית של הפעולה הנבחנת.
בכדי שפעולה תעבור את המבחן הראשון, אנו נשאל את עצמנו שאלה אחת: האם הפעולה הנבחנת הינה פעולה אשר נועדה להגשים ו/או לבטא ו/או ליישם ערך כלשהו? אם התשובה חיובית – היא כנראה תעמוד במבחן הזה בהצלחה. הפרימזה הזו יכולה להיות כמובן רחבה מאד ("פעולה שנועדה לקידום שיוויון בחברה הישראלית") או צרה מאד ("הפעולה נועדה לקידום השיוויון של אזרחי האוכלוסיה הבדואית שמושבה בצפון מדינת ישראל במסגרת העבודות המוצעות במגזר הפרטי"). מאחר והחיים אינם מתנהלים בתנאי מעבדה ופעולות בדרך כלל נועדו להגשים ערכים רבים ובמרבית המקרים ההגשמה הזו מגיעה על חשבונם של ערכים אחרים, כמה שהערך המקודם יהיה ספציפי – כך יהיה יותר טוב. זה יאפשר לנו לבחון את ההחלטה בצורה "נקייה" יותר, כאשר נגיע עם ההחלטה לשלב השני. במובנים מסויימים, הבחינה הערכית משמשת עבורנו קריאת כיוון. בדיוק כפי שאדם שמנסה להגיע מדרום לצפון צריך לדעת קודם כל מה הכיוון שכלפיו הוא צועד – כך גם מדינאי או אפילו אדם פשוט צריך לדעת מה המטרה שהוא רוצה להשיג בסופו של עניין, בטרם הוא מתחיל לצעוד לעברה. הנקודה שחשוב להבין בפריזמה זו, היא שהערכים אליהם אנחנו מכוונים הם אולי קבועים, כמו הכיוונים המוחלטים במפה – אך למי שבוחר לקבל את ההחלטה יש את החופש לבחור לאן לנווט, לפי צרכי המקרה.

 השלב השני של המתווה שאני מדמיין בראשי הוא הבחינה של הפעולה בפריזמה הפרגמטית.
בשלב זה, אנו יוצאים מנקודת הנחה שהפעולה הראשונה שבכוונתנו לעשות הינה פעולה שנועדה להגשמתו של ערך – ואנחנו בוחנים את ההיבטים ה"משעממים" יותר שיש בפעולה הערכית, כדי לדעת אם תועלתה עולה על נזקה. כך, לשם ההמחשה, נבחן במסגרת פריזמה זו את השיקולים הנוגעים ללחצים בינלאומיים שיופעלו כתוצאה מביצוע ההחלטה שקיבלנו בשלב הערכי; את העלויות הכספיות שכרוכות בהקמה; את הנזקים הפוטנציאליים שייגרמו לסביבה (או לעצמו), ונערוך את החישוב הקר ביותר שאנחנו יכולים, כדי לדעת מהן התועלות שנגזרות מן ההחלטה, ומה העלויות הנגזרות ממנה. אם בשלב הערכי החלטנו שאנחנו רוצים לקדם את השיוויון של אזרחי הפזורה הבדואית בצפון – בשלב הפרגמטי נשאל את עצמנו "האם הם בכלל רוצים להשתלב?", ובהנחה שהתשובה חיובית – נשאל "איך עושים את זה?"כאשר נקבל תשובה חד משמעית בנוגע לדרך הפעולה "איך עושים את זה", נעבור לשאלות המשנה – שמנסות לאתר את החולשות שבההצעה שלנו. אם נמשיך את הדימוי הקודם – אם מקודם סימנו את הכיוון שאליו אנחנו צועדים, הפריזמה הפרגמטית הינה סיפור הדרך שצריך ללמוד כדי להגיע לשם. בדיוק כפי שאיש לא היה מעלה על דעתו לנסוע מדרום הארץ לצפון בלי לבדוק קודם כל מה הכבישים שמובילים אותו – ככה לא יעלה על הדעת שנבצע פעולה ערכית ללא בחינה פרגמטית.

את המודל העקרוני שהצעתי לעיל אפשר ליישם על כל החלטה מספר פעמים, כאשר בכל פעמים משנים פרמטר בפריזמה הפרגמטית. כאשר נגלה את ההצעה הטובה ביותר מבין ההצעות הפרגמטיות שעומדות לרשותנו שעומדות גם במבחן קידום הערכים – זוהי ההצעה אותה ניישם. ככה, לפחות, המנגנון אמור לעבוד.

מוקדם יותר אמרתי שלשיטתי, חשוב לבחון את ההחלטה תחת הפרימזה הערכית קודם. עכשיו אסביר את עצמי.
חוכמה ידועה הינה ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" – ואם אנחנו פועלים בצורה מסויימת רק משום שההצדקות הפרגמטיות מובילות אותנו לפעולה הזו, ללא התחשבות הערך העליון שאנחנו מנסים להשיג על ידי היכנעות לתכתיבים חיצוניים, ייתכן ובשלב הבא שנצטרך להריץ את מתווה ההחלטות שאני מציע, נהיה במקום בו ההחלטות יהיו קשות יותר. כאשר מבצעים פעולה  אך ורק על בסיס פרגמטי, ללא מצפן ערכי, זה רק מוביל להתברברויות בשדה המוקשים של המציאות. אמת, לעיתים המציאות מכתיבה לנו את הצורך להגיב למצב במקום ליזום אותו, ואז אין כל כך הרבה זמן לתהליך מחשבתי מורכב של בחינת כל החלופות הערכיות שלרשותנו – אבל זו הנקודה בה אפשר להסתפק בעקרונות כלליים ורחבים, ולהעדיף אותם על פני עקרונות קטנים ומדוייקים. לכן, כאשר אני מרגיש שאדם פועל לפי המודל הספציפי הזה – שבו הוא מסביר מה הוא מנסה להשיג לפני שהוא אומר איך הוא מנסה להשיג את זה – אני מרגיש קצת יותר בנוח עם מה שרבים רואים אינסטיקנטית כ"בגידה בעקרונות". כל עוד השינוי מערך ספציפי אחד לערך ספציפי אחר ניתן להצדקה מהותית, מבחינתי זה פשוט ייתפס בתור "שינוי כיוון." זו הסיבה, לדעתי,  מדוע אריאל שרון זכה לתמיכה כל כך רחבה בעם אחרי שהוא "בגד במפלגה שלו" (כי הוא הסביר את המהלך הערכי, שהוא הולך להתנתק מעזה כדי לנסות להגיע להסדר מדיני חד-צדדי עם הפלשתינאים, ואת המעשה הפרגמטי שהוביל לכך – לפרק את הממשלה ולפרוש מהליכוד), ואילו שאול מופז נתפס בתור מי שביצע התאבדות פוליטית מובהקת על מעשה דומה (כי הוא לא הסביר את המעשה הפרגמטי שלו, שהוא הולך להיכנס לממשלה, בשום עקרון ערכי מובהק, מלבד תועלת אישית. ייאמר כי העובדה שהוא שיקר לקהל בוחריו גם לא עזרה לו.)

אז עכשיו, לאחר שהרחבתי רבות היכן שיכולתי לקצר – קל לי יותר להסביר את העמדה שלי ביחס לדברים שאיתם פתחתי.
לעניין תוצאות הפריימריז של הליכוד וישראל ביתנו: כאן יש לנו דוגמה מעניינת, אפילו מעניינת מאד, ליישום של התיאוריה שלי.

מחד, יש לנו את משה פייגלין. הערך שלו ברור: הוא רוצה לקדם את חזון ארץ ישראל השלמה מבחינה גיאוגרפית. הוא רוצה לקדם את חזון המדינה היהודית, עם מערכת משפט ופוליטיקה יהודית, מבחינה חברתית. הערכים שלו ברורים כשמש. והוא התווה תכנית פרגמטית מאין כמותה להגשים אותם: אם אפקוד 10,000 איש ברחבי יהודה ושומרון, אוכל לגרום להם להצביע לחברי כנסת שתמכים בעקרונות אלו בפריימריז – ועל ידי כך אקדם את עמדתי במפלגה הזו. במקביל, הוא לא דורש מתומכיו להצביע לליכוד – ולכן יש יישובים בהם יש יותר מתפקדי ליכוד ממצביעי ליכוד. בכך, הוא מגשים את החלק השני של התכנית הפרגמטית שלו: הכנסתי את דני דנון, זאב אלקין ויריב לוין לליכוד? יופי. עכשיו אני יכול להצביע גם לנתפלי בנט או למיכאל בן-ארי בקלפי. תחת הבחינה של המתווה שהצעתי – פייגלין קיבל החלטה מצוינת. התוצאה האופרטיבית של המעשים שלו מתיישרת מצוין עם הערכים שהוא מבקש לקדם. האם העובדה שהוא כל כך מצליח טובה למדינת ישראל? לדעתי לא – אבל זה כי אני חולק על פייגלין ברמה הערכית. ולכן אפילו שאני מסכים במיליון אחוז עם השיטה הפרגמטית שבה הוא נוקט – הואיל ויש תחילה לבחון פעולה כדי לדעת אם היא טובה או לרעה לפי המצפן הערכי – אני חושש ממנו ומתומכיו.
מאידך, יש לנו את חיים כ"ץ. לא ברור לי אילו ערכים הוא מנסה לקדם. לרבים מאיתנו המהלך שלו, של התפקדות המונית של עובדי התעשייה האווירית – לא ברור. כלומר, הוא ברור מאד ברמה הפרקטית – אבל כלל לא ברור ברמה הערכית. דעותיו הכלכליות של חיים כ"ץ אינן מתאימות למפלגה ליברלית התומכת בשוק חופשי. ואף על פי כן – הוא בליכוד. חזק בליכוד. למה? כי הוא מצא שיטה שעובדת. אבל בניגוד לפייגלין, שפועל על פי ערכיו וראות עיניו – כ"ץ הוא לא דמות אהודה. אפילו במפלגה בה הוא בכיר כל כך, לא אוהבים אותו – וזאת כי פעולתו נטולת מצפן ערכי.

הבחינה של הרשימה של הליכוד לפי המתווה הכללי מגלה כי רצון המתפקדים שבאו להצביע של הליכוד הוא כנראה להעדיף את ערכי שלמות הארץ וערכי הגרסה המסויימת של היהדות שמקדמים ראשיה על פני הערכים הליברליים. במובן זה – הרשימה הצליחה. ה-re-shuffling שנוצר בקרב מרבית חברי הכנסת הוא אפוא לא רק תוצאה של חילופי דורות (שיקול פרקטי), אלא גם תוצאה של שיקולים פרקטיים, המעדיפים את משה פייגלין על פני בני בגין. הגם ששני האישים הללו  פועלים לכיוון אותו ספקטרום ערכי – הראשון בחר בדרך שונה מן השני, שהתבררה כיעילה יותר – והוא הצליח יותר ממנו בבחירות. מרידור, מנגד, לא הפסיד בגלל שיקולים פרקטיים – אלא כי הכיוון הערכי שלו לא התאים לכיוון הערכי של קהל הבוחרים שבא להצביע בפריימריז.

בשלב זה – הבעיה שלי עם התוצאות של הפריימריז בליכוד היא במישור הערכי. בניגוד להחלטה לרוץ ביחד עם ישראל ביתנו (שלדעתי הייתה שגיאה ערכית וגם פרגמטית), אין לי בעיה אינהרנטית עם הליכוד בתור מפלגה פוליטית ואין לי בעיה עם הפריימריז בתור שיטה. אני חולק על הכיוון הערכי שנבחר ברשימה האחרונה – ולכן אני אמשיך לפעול כדי לשנות אותו באמצעים המקובלים, משמע – פעילות פנים מפלגתית וניסיון להשפיע על הרשימה כדי לקדם ערכים ליברליים יותר על פני הערכים הלאומיים שכרגע דומיננטיים. אך כפי שאתם בוודאי יכולים להבין, מי שאינו מסכים עם הערכים – אינו יכול, פרקטית, לקדם אותם. אין דבר אשר הייתי שמח יותר לעשות בבחירות הקרובות מאשר להצביע לליכוד – אך בשלב הזה, כאשר המחלוקת הערכית היא כה עמוקה, ההצבעה לליכוד אינה נראית לי אוטומטית.

לעניין הבנייה בשטח E1: תראו, כאן המקרה מאד פשוט. ערכית – אני מסכים. יש ליישב את הארץ. פרגמטית? מוטב שלא לחרבן מהמקפצה. אני בטוח שהיינו יכולים למצוא תגובה הולמת יותר ומזיקה פחות לפגיעה באינטרסים הישראליים.

לעניין תכנית הסיפוח של שטחי C: גם כאן – הכיוון הערכי נכון. אבל השיקולים הפרקטיים מכתיבים אחרת. ולו רק מטעמים אלו – קשה לי לראות את עצמי מסכים לתכנית הבטחונית שלו.

זו השיטה בה אני מקווה שאצליח לנתח בעתיד מהלכים פוליטיים. אני מקווה שהרציונאל מאחוריה מובן – וחשוב מכך, אני מקווה שגם היישום שלה יהיה פשוט. בעיקר, משום שהיא עוסקת במטריה שבמהותה היא מאד מורכבת – ורק על ידי הפשטת הדברים, אני מאמין שנוכל איכשהו להצליח.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s