על תכלית ההנצחה

אתמול, ערב יום הזיכרון, פרסמו בהארץ כתבה שכותרתה "זיכרון אלטרנטיבי || אלפים ביקשו לזכור את הסבל והשכול של שני הצדדים." בכותרת המשנה הם כמובן מציינים שבפועל רק 44 פלשתינאים נכחו באירוע הזה (כי היתר נתקעו במחסומים, מסתבר. היתר, אגב, הם עוד 65 מבקשי אשרה, מה שאומר שבמקרה הטוב בו כולם היו מקבלים אשרה, פחות מ-10% מהמשתתפים באירוע היו פלשתינאים, אבל נניח את זה בצד כרגע).

למי שלא מצליח לעבור את ה-Paywall של הארץ, אסכם את הכתבה בציטוט פסקה אחת ממנה.

בקהל גם נכח יו"ר הכנסת לשעבר, אברהם בורג. "יום זיכרון הוא תוצאה של מלחמות. מלחמות לא קורות לבד", אמר. "כל מי שרוצה לצאת ממעגל המלחמה ולהגיע למקום אחר צריך לכבד את הקורבנות של הזולת. השוליים התחילו לנוע למרכז. המשמעות של זה היא שישראלים ופלסטינים ביחד רוצים לציין את המתים ולהפסיק את ההרג. יש עוד אלפים כאלה ברחבי הארץ, אם לא עשרות אלפים, שרוצים להסתכל לעומק של הדברים ולא לעטיפה הדמגוגית שלהם".

אני קורא את זה, ותוהה לעצמי כמה דברים.

ראשית, אם אכן יש עשרות אלפי אנשים שרוצים להסתכל על עומקם של דברים ולא על הדמגוגיה, לרבות בצד הפלשתינאי, איך לעזאזל הוגשו רק 109 בקשות אשרה להגיע לאירוע? האם יש קהל של עשרות אלפים שמוכן לדבר על שלום אבל רק פרומיל ממנו מוכן לפעול לכיוון הזה, תחת ההנחה שהטקסים האלה זה מה שמקדם את השלום הזה? או שמא מדובר על חשש – מובן למדי – שהזדהות עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ייתפס בקרב הפלשתינאים כהזדהות עם הישראלים, עבירה שעונשה ברשות היא (ככל הנראה) מאסר ממושך או מוות?

שנית, בכל הנוגע לכיבוד קרבנות הזולת, צריך לשים דברים בפרופורציה. כיבוד חללי האויב, כמשמעותה במסורת הצבאית המערבית, כולל הימנעות מחילול גופותיהם ו/או שימוש בהן לצרכי תעמולה (שזה ההיפך מזה או מזה, או אפילו זה, אם אנחנו כבר פה). הוא כולל מתן קבורה הולמת לחללי האויב, בהתאם לטקסים הדתיים שלהם ככל שהדבר ניתן, ושמירה על כבוד ההרוגים והחללים מפני השחתה או חילול. נניח, כמו בתי הקברות לחללי אויב שצה"ל מתחזק על חשבון כולנו במקומות שונים בארץ. אדרבא, כבוד זה מעוגן בסעיפים ספציפיים של אמנות ז'נבה (ראו את סעיפים 15 עד 18 לאמנת ז'נבה הראשונה בעניין חללי אויב שנופלים במערכה קרקעית או  18 עד 21 אמנת ז'נבה השנייה, לצורך הדוגמה של מה עושים בקבורה ימית) ובמוסר האנושי הבסיסי. אפילו אוסמה בן לאדן זכה לכבוד הזה. אבל, וכאן ליבו של העניין, הכבוד הזה הוא כבוד מקצועי, המשתרע מן ההבנה כי העוסקים במלאכה המסוכנת של הלחימה, משני הצדדים, עלולים ליפול במערכה ולהיקבר באדמה זרה, רחוק מביתם. הוא נובע מהרצון להבטיח את סטנדרט האנושיות הבסיסי, את המינימום ההכרחי. הכבוד הזה לא כולל ציון של אובדן החיים משני צדדי המתרס במסגרת טקסי זכרון רשמיים, והוא בפירוש לא כולל התייחסות שוות מעמד בין חיילי הצבא שלך לחיילי צבא האויב. והסיבה לכך אינה קשורה לכך שבאופן אינהרנטי אתה נוטה לתפוס את האויב בתור נחות לך. היא קשורה לכך שהוא ראוי לכבוד אחר מהחיילים וההרוגים שלך.

שלישית, ואולי זה העיקר, תכליתו ומהותו של יום זכרון לאומי הוא בחיזוק האתוס הלאומי של המדינה המציינת את יום האבל. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל נועד לחזק את האתוס הלאומי הישראלי, על כל מגרעותיו, ולא את האתוס של הסכסוך הערבי-ישראלי, שבמסגרתו ניתכו מערכות אלו.
זהו הגבול בין "נהג בכבוד ובדרך ארץ ביריבך, כי הוא שווה לך" לבין "בטל כבודך וסטה מדרכך בפני יריבך, כי הוא שווה לך". חייבים להבין: זהו לא גבול סמנטי. זהו גבול מהותי ומשמעותי. כאן הנקודה בה טקס יום הזכרון המשותף (בו נשאו את הדברים המרגשים האלה) הופך לבעייתי באמת.

בניגוד לטקסי הקבורה ולהבטחת הכבוד המינימאלי המוענק לחללי האויב, התפיסה היסודית העומדת בבסיס ההנצחה היא שמלחמה היא משחק סכום אפס. בעוד הנקודה הראשונה עוסקת בשאלה של מה היחס הראוי לאויבך, השנייה – שאלת ההנצחה – עוסקת בשאלה מה היחס הראוי לך. בהנצחה, בוודאי ובוודאי ברמה הלאומית, אין מנוס מהתפיסה של משחק סכום אפס, ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל הוא התגלמות ההנצחה הלאומית. בדיוק כפי שאי אפשר להנציח רוצח ליד נרצח, אי אפשר להנציח מפגע לידי נפגעי פיגוע, ואי אפשר להנציח צוות טנק סורי ליד חוליית נ"ט ישראלית שנהרגה יום לאחר מכן על ידי חי"ר סורי. אי אפשר, כי עצם המעשה הוא בעל שתי פרשנויות מנוגדות לחלוטין. אמנם, ברמה העובדתית אין הבדל בין השכול והכאב שחש אבי החייל שנפל בין אם הוא מצרי, ירדני, ישראלי או לבנוני, אך בוודאי ובוודאי שיש הבדל ביחס שאותו האב יכול לזכות מן הלאום אליו הוא משתייך, הבדל שיכול להתבטא בדבר פעוט כמו קצבת שארים מן הצבא בה הוא לחם ועד לדבר ענק, כמו לזכות בכבוד המפופקפק לעמוד בפני עמו ולהדליק משואה לזכר בנו בטקס בו נוכחים כל יושבי עירו. והיחס הזה הוא תלוי אתוס לאומי.

בהנצחה הפרטית, שאיש הישר בעיניו יעשה. אך בהנצחה הלאומית, כל הישג שלך בא על חשבון יריבך, כל הרוג שלך בא במטרה להשיג הישגים על חשבון היריב, וכל חללי המערכה – כולם – הם כלי שרת בידי תכלית עליונה וגבוהה יותר. זוהי מהותה של ההנצחה הלאומית. זה לא השוליים שלה, זה לא הצורה שלה, זה – זה ההנצחה.
קרבנם של חיילי ישראל, ברמה הלאומית, אינו הגיוני אלא אם מותם הוא לטובת ישראל, ועל כן השוואת מעמדם של חללי צבאות האויב (ובכלל זה אני מוכן להניח לצורך הויכוח שגם ארגוני המחבלים מעזה והגדה המערבית הם צבא אויב), לחללי הצבא שלך, חוטא לתכלית עיקרית זו. הוא מכרסם ביסודות התומכים באתוס הישראלי, באומרו כי המערכה שניתכה הינה בין שני צדדים שהם לא רק שני מעמד, אלא מרמזת כי היא ניתכה בין שני צדדים שצדקת הדרך היא עם שניהם (או עם אף אחד מהם). השוואת מעמדו של חלל מלחמה סורי לחלל מלחמה ישראלי, מגלמת בתוכה מסר ערכי, על פיה צדקת דרכה של סוריה במערכה נגד ישראל, שקולה כנגד צדקת דרכה של ישראל במערכה נגד סוריה. והיות וההנחה היסודית במפעל ההנצחה היא שהמלחמה היא אירוע של סכום-אפס, מצב זה אומר ששני הצדדים מתו לחינם. וברמה האנושית, אני מתקשה לחשוב על פגיעה גדולה יותר בכבודם של שארי הבשר של חללי המלחמה מאשר באמירה שמות יקיריהם היה מיותר, חסר תכלית, ציני, קר ואפל. זו ככל הנראה הסיבה לזעם ההמוני (המוצדק) שנוצר מהפרשה הזו.

מי שאינו מאמין באתוס הישראלי, ממילא אינו רואה כל בעיה בכרסום בו. וזו, ככל הנראה הסיבה, מדוע רבים מהמצדדים במהלך הזה של יום הנצחה משותף, הם פוטס-ציוניים או כלל-לא ציוניים. אינני יודע לדבר בשם כולם, אבל אני יודע לדבר בשם מי שהזדהה עם ערכי הטקס ומוכר לי, בין אם מפעולתו הציבורי או מפעולתו ברשתות החברתיות. לצערי, הרעיון שלהם של דיאלוג הוא שונה מהרעיון שלי של דיאלוג. ברעיון שלי, שני הצדדים – הישראלי והלא-ישראלי (כל לאום והאתוס שלו) – מקבלים האחד את האתוס של השני כלגיטימי, כקביל, וכבסיס להידברות. לא יתכן שלום ולא ייכון שלום ללא הכרה בצדקת דרכה של ישראל כמדינה יהודית, לכל הפחות בגבולות כלשהם. מודל של "מדינה לאומית פלשתינאית" לצד "מדינת כל אזרחיה", אינו מודל שמבטיח עתיד לישראלים כקבוצת לאום. מנגד, כן ייתכן שלום וייכון שלום מתוך הבנה שהמדינה היהודית לא תשתרע, ככל הנראה, על מלוא ארץ ישראל. טקסים מעין אלו, אינם מקבלים את האתוס הישראלי. הם דוחים אותו מעיקרא. ומסיבה זו – וככל הנראה בעיקר מסיבה זו – איני מקבל את טקסי הזכרון האלטרנטיביים. כי אפילו למדינה משוסעת, מפולגת, מחולקת דתית, עדתית, חברתית ופוליטית, צריך שיהיה אתוס ברור וחד, אתוס לאומי מן הסוג שאנחנו מציינים, ככל הנראה, רק בימי השואה, הזיכרון והעצמאות.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “על תכלית ההנצחה

  1. א. אין מדינה שאיננה , בהגדרה, מדינת כל אזרחיה. בדיוק כשם שכל אימא היא "אם כל ילדיה", כל יער מורכב מסך העצים שבו וכל בנין מורכב מסך הקומות שלו.
    ב. בסכסוך היהודי הפלשתינאי רוב הקורבנות אכן מתו לשווא. זוהי מלחמה שנועדה לשרת מיעוט מפונק ויהיר שפועל בניגוד לאינטרס של מדינת ישראל מה שהופך כל מוות , משני הצדדים, למיותר. בדיוק כמו 4000 החיילים האמריקאים שמתו על קידוש האינטרסים של חברות נפט .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s