כמה מילים על הצהרת החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013

ח"כ זהבה גלאון כתבה בפייסבוק שלה:

עכשיו, בחשכת הלילה, הכנסת העבירה את אחד החוקים החשוכים בתולדותיה – חוק שאוסר על פליטים ומבקשי מקלט להוציא מהארץ את מעט הכסף שהם מרוויחים פה, ולשלוח אותו לבני משפחותיהם בחו"ל. החוק הזה לא יעצור את הפליטים מלהגיע ואפילו לא יצמצם את העברת הכספים שלהם למשפחותיהם – משפחות שבדרך כלל חיות בעוני, ברעב, לפעמים במלחמה. כל מה שהחוק יעשה זה לעודד תעשיית ספסרות בשוק השחור שבאמצעותה הכספים יעברו לחו"ל תוך ניצול נוסף של הפליטים וגביית דמי תיווך מופקעים. חקיקת החוק הזה, אחרי שהממשלה הקודמת אישרה לכלוא כאן אנשים ללא משפט והממשלה הנוכחית הבטיחה אתמול לגרש אותם למדינה עלומה ולא נודעת, מבהירה סופית שמדובר כאן במדיניות כוללת, מבישה ולא אנושית. מדיניות שבה מתעלמים במשך שנים מהבעיה, ואז מטפלים באכזריות בסימפטומים. החוק שנחקק כאן הלילה מכתים את ספר החוקים ואת הכנסת, אותה כנסת שחוקקה פעם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואנחנו נפעל לביטולו.

אני כתבתי, בתגובה:

אני בדרך כלל לא מסכים עם זהבה גלאון. בטח לא בנושאי מדיניות. בטח לא בנושאי בטחון. אבל הפעם, אני לא מסכים עם זהבה גלאון מסיבה אחרת. אני חושב שהיא לא קיצונית _מספיק_ בגינוי שלה של החוק הזה.
מי שתומך בחוק הזה, בין אם במליאה, ובין אם מחוץ למליאה, בין הוא ח"כ הוא אחד-העם, צריך לבעוט לעצמו בביצים בפעם הבאה שהוא יגיד "לעולם לא עוד" ביום השואה. אולי רק ככה האירוניה תכאב לו כמו שהצעת החוק הזו צריכה להיות כואבת לכל יהודי.
אין פה שאלה של האם מדובר במהגרי עבודה / פליטי חרב / זכאים להגנהקולקטיבית. יש פה שאלה של זכויות _אדם_ בסיסיות – וביסודה זכות הקניין. המהגרים הללו – ברובם המוחלט – שולחים כסף חזרה למדינת המוצא שלהם אחרי שהם עבדו בשבילו (שזה יותר ממה שאפשר להגיד על חלק מאזרחי ישראל, ודי לחכימא).
אם המדינה אינה מוצאת דרך כלשהי להתמודד עם בעיית ההגירה הבלתי חוקית מבלי להפקיע את הזכות לקניין (לאחר שהיא כבר שללה את הזכות לחירות), then the country needs a swift kick in the ass כדי למצוא פתרון טוב יותר.
ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך להקיא.

בעוד אני מודה שהשימוש בדוגמת השואה היה כנראה מוגזם – אני חייב לציין שכלל שהזמן עובר, אני רק ממשיך להיות בטוח שמדובר על דבר חקיקה נוראי. המדובר הוא בחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (הוראת שעה), התשע"ג–2013[1] שעבר ברוב של 50 ח"כים נגד 22 במליאה.

החוק, מבחינתי, הוא בעייתי מכמה בחינות שונות.

בראש ובראשונה, חורה לי שהחוק הוא חלק מ"החוק למניעת הסתננות." למעשה, קשה לי בכלליות עם השימוש במונח "מסתנן" לתיאור תופעת ההגירה הבלתי חוקית לישראל. החוק למניעת הסתננות (קישור לאתר נבו), שיועד במקור לתופעת הפדאיון המצרים בשנות ה-1950, שונה בשנה האחרונה לכלול הגדרה מרחיבה, על פיה כל מי שנכנס שלא כדין לישראל ושלא באמצעות מעברי הקבע שלה, הוא מסתנן (Q&A מעולה על חוק קצת פחות מעולה בבלוג הזה). הבעייתיות העולה מכך היא ברורה: בעיני המחוקק הישראלי יש זהות מוחלטת בין אפריקאי שנכנס לישראל בדרכים לא חוקיות במטרה לנסות לחסל אזרחים לבין אפריקאי שנכנס לישראל בדרכים לא חוקיות כדי למצוא עבודה על מנת לפרנס את משפחתו במולדת או חלילה להתחמק מאיום על חייו, שלומו או בטחונו האישי, בהתאם להוראות אמנת הפליטים. אתקן: יש ענישה מחמירה יותר למסתנן מן הסוג הראשון שהוא במקרה גם טיפש ונכנס לישראל עם הנשק שלו, אבל בגדול זהו.

אנחנו כנראה המדינה היחידה בעולם שראתה לנכון להגדיר את בעית ההגירה הבלתי חוקית בתור "הסתננות" בדבר חקיקה רשמי מטעמה. אני יכול להבין (אם כי לרטון) על שימוש במונח טעון בתקשורת – אני קצת פחות מקבל אותו מחברי הכנסת, אבל ניחא. זה pet peeve עורכדיני, שלא מקבל "הצהרות חוק" בתור משהו לגיטימי בשלטון תקין.

שנית, יש לי בעיה עצומה עם ההנחה המובלעת של חוק נוראי זה, והיא ההנחה שכל עבודתם של המהגרים הבלתי חוקיים (סליחה, אסייג, ברוח החוק: של המהגרים הבלתי חוקיים שלא נכנסו דרך מעברי הקבע של המדינה. מכאן והלאה, אני מתייחס אליהם בתור "מהגרים בלתי חוקיים", אלא אם אני אומר מפורשות אחרת) הינם ill gotten gains, משל היו כספי סמים או מעשי עבירה אחרים.
בשביל להבין מדוע ישנו הבדל מהותי בין דבר חקיקה זה לבין דברי חקיקה אחרים הנוגעים לאיסור הלבנת הון או הוצאת כספים מן הארץ, נדרש ללכת קצת אחורה, ולנתח את המצב המשפטי החל על המהגרים הבלתי חוקיים. לא אכנס לדקדוקים וחידודים – יש מספיק אתרים באינטרנט עבור זה – אבל כן אסכם בקצרה (ושלא כהרגלי – באופן גס, כוללני ופשטני. אני יודע, יש 10542135 סייגים) כך:

  1. מכוח האמור בהוראות אמנת הפליטים (אשר ישראל הייתה מיוזמיה ומהתומכים הקולניים ביותר בה בזמן כינונה), כאשר אדם גונב את גבולה של מדינה וטוען להיותו פליט בעל עילה מוצדקת מכוח הוראות האמנה, חלה על המדינה בה נתפס אותו אדם החובה לערוך הליכים לקביעת מעמדו, האם הוא זכאי להגנה כפליט, או האם אינו זכאי לכך. הליכים אלו מכונים Refugee Status Determination – הליכי RSD. האו"ם יסביר לכם.
  2. במידה ונקבע כי אותו האדם זכאי למעמד פליט, חלות עליו הוראות האמנה – והוא רשאי, במסגרת המגבלות הקבועות בה – להשתקע במדינה הקולטת, לעבוד בה, ולחיות בה את חייו, עד אשר העילה מכוחה הוא "נהנה" ממעמד פליטות פגה ונעלמת.
  3. במידה ואותו אדם אינו זכאי למעמד פליט, אך הוא זכאי להגנה משפטית אחרת, דוגמה הגנה המכונה "הגנה קולקטיבית", חלות על המדינה הקולטת מגבלות בנוגע ליחס אותו היא יכולה להעניק לאדם הטוען להגנה. מגבלה מסוג זה הינה המגבלה האוסרת את החזרתו של האדם המוגן אל מדינתו (בכפייה או שלא מרצונו) כל עוד נשקפת לו סכנה לחייו (עקרון ה-non refoulement). הגנה זו הייתה קיימת לנתיני דרום סודאן עד להכרעתו של שר הפנים אלי ישי לבטל אותה לנוכח הקמתה של מדינה חדשה באפריקה (ראו עת"מ 53765-03-12 א.ס.ף נ' שר הפנים, על הנימוקים שם), ויש הטוענים לה לאזרחי אריתראה.

    למיטב ידיעתי – אנשים הזכאים להגנה קולקטיבית גם זכאים לכך שחירותם וזכויותיהם הבסיסיות לא יפגעו על ידי המדינה הקולטת, אולם הבנתי בנושא, לצערי, היא מעוטה יותר מהבנתי מדיני זכויות אדם אחרים.

  4. רק במידה והטוען למעמד פליט אינו זכאי להגנה כלשהי, רשאית המדינה לבעוט אותו ואת מיטלטליו החוצה אל המדבר הצחיח ממנו בא, ולצעוק לעברו "and don't come back!".

כעניין שבמדיניות – מדינת ישראל אינה מבצעת הליכי RSD.
ההיגיון המשפטי מאחורי הימנעות מביצוע הליכי RSD הוא פשוט: אם אדם לא עובר הליכי RSD, אלא הוא מוגדר, a priori, כמי שאינו פליט, הרי שהוא אינו זכאי למעמד פליט – ואפשר לדלג ישר לצעד מספר 4. מנגד, אם אדם עובר הליכי RSD, קיים הסיכון שהוא יוגדר כפליט (סעיף 2), או חמור מכך – שלא יוגדר כפליט אך שיהיה זכאי להגנה ואי אפשר לגרשו (סעיף 3). שיא הפארסה מגיע כאשר המדינה – ביודעין – נמנעת מביצוע הליכים אלו על גבול שטחה, ומעדיפה לתת לחבורה של גברים ונשים תשושים להינמק בחום המדברי עד שיימאס להם והם יילכו הביתה (או אל מותם, מה שייקרה קודם) במקום לעשות את הדבר ההגיוני והמתבקש לעשות (לחצו כאן לביקורת נוקבת).
דומה, כי החשש מכך שמיעוט המקרים יהיו מן הסוג של סיווג אדם בתור מי שאינו פליט ואינו זכאי להגנה, הוביל להחלטה המושכלת שלא לערוך RSD מלכתחילה. כמובן, שהמסקנה המתחייבת מהימנעות מכוונת של מדינה מביצוע הליכי RSD לא יכולה להיות שאדם אינו זכאי למעמד פליט – אלא ההיפך. אך טבעי הוא כי מדינה החוששת לערוך הליכי RSD, עושה זאת מכיוון שהיא אינה רוצה לקלוט מהגרים בלתי חוקיים לשטחה – ולכן הגיוני להציב חזקת פליטות. טענה זו כבר הועלתה לבג"ץ (ראו כתב העתירה בבג"ץ 10463/08. הפרק המשפטי בעתירה מומלץ במיוחד לעורכי דין ולמי שרוצה להבין למה ההתנהגות הזו של המדינה היא… בעייתית), ואולם למיטב ידיעתי – בג"ץ לא נדרש לה מאחר והעתירה נמחקה לבקשת העותרים.[2]

הארכנו בדברים אלו, כי הימנעותה המכוונת של המדינה מהליכי RSD, היא-היא הסיבה מדוע אין דינו של חוק זה כדין חוקים אחרים למניעת הלבנת הון, וזאת משתי סיבות.

הסיבה הראשונה, וללא ספק העיקרית, מדוע אין דימיון בין חוק זה לבין חוקים אחרים למניעת הלבנת הון, הינו ב"מחולל חוסר החוקיות", אם נקרא לזה כך.
בניגוד לחוק האוסר על גריפת רווחים מהימורים או זנות לכיסו של העבריין, שם המחולל את דבר-העבירה המוביל לרווח כספי הוא העבריין, בסוגיית המהגרים הבלתי חוקיים, "מחולל חוסר החוקיות" המובהק הוא הימנעותה המכוונת של מדינת ישראל ממתן אשרת עבודה לאנשים הללו.
אך מובן, כי מי שנכנס לשטחה של ישראל שלא דרך מעברי הגבול הקבועים שלה, ייאלץ להתקיים בה. בהיעדר ראיות לכך שיורד מן מן השמיים ומפרנס את החוצים את מדבר סיני בדרכם אל הארץ המובטחת – גם מתבקשת המסקנה כי המהגרים הבלתי החוקיים הללו ייאלצו לעבוד בישראל כדי להתקיים בעצמם.

הסיבה השנייה, היא כי נוסח החוק עצמו מלמד על מניעיו. שהרי, לו תכליתו של דבר החקיקה היה למנוע את הוצאתם של כספים מן המדינה על ידי כל מי שהרוויח אותם שלא כדין אך ורק בשל היותו עובד זר נטול אשרת עבודה בישראל, הוא לא היה חלק מהחוק למניעת הסתננות ולא היה מנוסח כפי שהוא מנוסח. כנקודה מעניינת למחשבה – לאור נוסחו הנוכחי של החוק, הקובע מפורשות, כי:

 "(1)        מסתנן לא יוציא רכוש מישראל, אלא בעת יציאתו מישראל, ובהתקיים אחד מהמקרים המפורטים להלן: "

ולאור הגדרתו של מסתנן, שהינה:

" מי שאינו תושב כמשמעותו בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, שנכנס לישראל שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים לפי סעיף 7 לחוק הכניסה לישראל"

אני לא בטוח אם החוק הזה חל על פיליפיני שנשאר בארץ ללא אשרת שהיה ו/או שעבד בתור אח סיעודי במקום פועל בניין. אז אם תכלית החוק היא למנוע מעובדים בלתי חוקיים לפרנס את משפחתם, איך, למען השם, הותירו המחוקקים שלנו כזה Loophole בולט בדבר החקיקה? האשמות כנגד נבחרי ציבורים אלו או אחרים בדבר גזענות על רקע מוצא הם ממני והלאה. אבל האשמות בדבר קידום אינטרסים צרים של מגזרים, נניח, מגזר היבואנים של עובדים זרים מן המזרח, אינם ממני והלאה (שוב, הבלוג הזה). אבל שכל אדם יסיק את מסקנותיו.

קושי שלישי שישנו בחוק הזה הוא בפגיעה בזכויות הקניין של המהגרים הבלתי חוקיים, בשל העובדה כי אנחנו מניחים שכל רווחיהם אינם קניין, אפילו כאשר הם רווחים שהתקבלו מעבודה יצרנית ומועילה.
כפי שראינו לעיל – אנחנו, באמצעות מוסדות המדינה, יוצרים את המניעה המשפטית המונעת מהם לעבוד כחוק. אנחנו, באמצעות המדינה, אלו שגורמים לכך שהם לא יוכלו להשיג אישורים חוקיים. ואנחנו, שלא באמצעות המדינה, אומרים לאנשים הללו – בואו, עבדו אצלנו. תקבלו פחות משכר המינימום ותשטפו את הכלים שלנו במסעדות; תקבלו שליש מהמשכורת של עובד ישראלי, ותנקו לנו את הרצפות; תעבדו בעבודות בהן אנחנו לא רוצים לעבוד ותעשו את הדברים שאנחנו לא רוצים לעשות – ואנחנו נשלם לכם. בזול ובשחור, כמובן, ובלי לדווח, כי להם אסור לעבוד ולנו אסור להעסיק אותם.
אז נכון – חלק מהם אנשים חכמים מאד, ומבינים מהר מאד שהעובדה שהם עובדים בשחור גם אומרת ששולי הרווח שלהם גבוהים מאד, ולכן הם מתחרים (ומנצחים) עסקים ישראלים שמשלמים מיסים כדין ונותנים זכויות סוציאליות לעובדיהם. בדומה, חלק מהם גם טיפשים מאד, ומסיקים את המסקנה ההפוכה ומידרדרים לחיי פשע. זה אך בלתי נמנע בכל מקום בו יש קהילות אנושיות.

כנגד הקבוצה האחרונה חייבים לפעול בכל הכוח ובכל הנחישות, בשל העבירות הפליליות שלהם. וכנגד הקבוצה הראשונה אנחנו חייבים לפעול בכל הכוח ובכל הנחישות, על ידי רתימת חוש היזמות שלהם לצרכי הכלכלה שלנו על ידי מתן אשרות עבודה ושהיה. ועדיף שנעשה את זה, לפני שאותם האנשים הנורא חכמים שהבינו מהר מאד שהם יכולים לפרק עסקים ישראלים בשל שולי רווח גדולים יותר, ישתפו פעולה עם ארגוני פשיעה ישראלים (שיודעים דבר או שניים על הקמת תשתיות להלבנת הון) ויקימו רשתות של עמותות "סיוע ותרומה" שישמשו צינורות להברחת נכסים מישראל אל מדינות המוצא של המהגרים הבלתי חוקיים, (אגב גריעת עמלה של כמה עשרות אחוזים, כמובן).
אינני רואה מניעה כלשהי כי יד אחת תחבק את מי שזכאי לכך ותעודד אותו להצליח, ויד אחרת תרחיק ותעניש את מי שזכאי להגנה אך ניצל אותה לרעה. אך הצעת החוק הנוכחית צובעת את כל העוסקים במלאכה במכחול של "הרווחים שלכם, a priori, אינם חוקיים, ולכן, אין לכם קניין מלא בהם." וזוהי, מהסיבות האמורות לעיל, שגיאה קרדינלית. לא רק מכיוון שהיא מתנערת לחלוטין מן ההצדקות התיאורטיות לקיומו של קניין – ובכלל זאת, ההצדקה לכך שאדם זכאי לעמל כפיו וזיעת אפו. לדעתי היא גם שגיאה ברמה החוקתית, כי הפגיעה בזכות הקניין שנגרמת בגלל החוק הזה, הייתה יכולה להימנע, אלמלא המדינה הייתה בוחרת במודע לגרום למצב אי-החוקיות של העובדים הללו. זהו entrapment ברמה החוקית – ואותי, לפחות, זה מפחיד.

קושי אחרון – ורציני לא פחות – שיש עם החוק הזה, הוא במגבלה הקשיחה שהוא קובע על מי שמבקש להוציא את רכושו החוצה. המחוקק ידע שהוא לא יעבור מבחן בג"ץ אם הוא יפקיע את כל הכנסתו של המהגר הבלתי חוקי – ולכן הוא הפקיע רק את כל הרווחים שמעל לשכר מינימום, אלא הוא הוכיח שהכסף שייך לו אחרי שעבד כדין. כמובן, במחוקק, ברחמנותו וטוב ליבו, גם הותיר להוציא כספים במידה והוכחה סכנת חיים שבה שרוי קרוב משפחה מדרגה ראשונה של המהגר הבלתי חוקי – אבל הוא מיהר וסייג שעוני מחפיר, סכנת רעב מתמדת ואולי, אם נלך עם הסטריאוטיפ עד הסוף, גם להקת אריות טורפות שמזנבות אחרי משפחתו, אינם שיקול למתן היתר להוצאת כספים לפי החוק (סעיף 7א(ד)(2) לחוק – "תנאי המחיה בארץ מוצאו של המסתנן…").

כאן אנחנו חוזרים – שוב – לעניין ה-RSD. אם אדם שוהה פה שלא כדין, כי לא בוחנים את בקשתו להיות מוכר כשוהה כדין, וכתוצאה מכך שהוא אינו שוהה כדין הוא אינו יכול לעבוד כדין, מאיפה הוא יביא אישור על כך שהכספים התקבלו כדין?! ויתרה מכך: מדוע, המצב שאותו אנחנו יצרנו, לא מצדיק שנאפשר לאדם לשלוח חזרה כסף לארצו, במיוחד אם ארצו היא מקום בו תוחלת החיים הממוצעת היא 62, ושמצבה הוא גרוע יותר אפילו מאפגניסטן?! האם לא נותר בנו עוד שמץ אנושיות בסיסית, שאנחנו מרגישים צורך למנוע העברה של כספים שאותם הרוויחו האנשים הללו בעבודה קשה ובזעת אפם, מכיוון ש"תנאי המחיה בארץ המוצא" אינם עילה דיה למשלוח סיוע!?

בניגוד למה שהחוק הזה מנסה לצייר, הסוגייה של ההגירה הבלתי חוקית היא מורכבת. אין לה פתרון פשוט, חלק ומהיר. עבור מי שנשמלט באמת מחשש לחייו ובטחונו, החוק הזה לא יהווה גורם מרתיע. עבור מי שמגיע לישראל בשל שיפור תנאים וחיפוש עבודה, החוק הזה רק יוביל אותו לשימוש בגורמים עברייניים לצורך העברת הכספים הלאה לארצו. ועבורנו – בני האדם בעלי המצפון – החוק הזה, הוא אסון.

[1] הקישור עד כמה שהבנתי הוא לחלק בו מאחסנים הצעות החוק, אבל הנוסח הוא נוסח של חוק ולא הצ"ח. אודה על תיקונים ו/או קישור לחוק עצמו.

[2] גם כאן – אודה על תיקון.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s