לא אסיר – איש ציבור. תגובה ליהונתן קלינגר ו-"הזכות לפרטיות של אסיר בתא השירותים"

חברי יהונתן קלינגר פרסם בבלוג שלו הבוקר פוסט שכותרתו "הזכות לפרטיות של אסיר בתא השירותים", ובו הוא מציג זוית הסתכלות מעניינת על פרשת הטורטית של מרוואן ברגותי. בקצרה, הוא שואל,

האם הזכות לפרטיות של אסיר מדירה עצמה בתא השירותים? ואם כן, האם הדרתה לצורך פיקוח בטחוני עליו מאפשרת גם הצגת הסרטונים בפומבי?

דברים דומים משמיע גם חברי עמיר פוקס, בסטטוס שלו בפייסבוק. מאחר ומדובר על שני אנשים שאני מעריך את יכולותיהם המשפטיות ואת בקיאותם בתחומים הרלוונטיים שלהם, חשבתי לנכון לנסות ולבסס במקצת עמדה חולקת.

מבחינה ליברלית ואנושית, אני מסכים שיש לאסיר זכות לפרטיות – ולו מינימלית – שכן אין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7) החרגה לעניין תחולתה של זכות זו על אסירים. ההגנה של זכות הפרטיות ניתנת בדין הישראלי לכל אדם, לא רק מכוח חוק הגנת הפרטיות, אלא בעיקר מכוח חוק היסוד, הקובע בעצמו את התנאים בהם ניתן לפגוע בזכות יסודית זו (סעיף 8, שם).
אני נכון אף להניח שהזכות לפרטיות חלה על עבריין מורשע בביצוע כמות נכבדה של מקרי רצח על רקע לאומני, וכי עובדה זו אינה גורעת עקרונית מזכותו להגנה על פרטיותו. עד כאן, אני וחבריי מסכימים. אך בניגוד אליהם, אני סבור כי אין בעיה משפטית ממשית עם ההחלטה לשחרר את תמונותיו של ברגותי ספציפית מתוך תא הכלא שלו. לטעמי, גם אם ישנה פגיעה בפרטיותו – הרי שהיא מוצדקת, ולהלן אנמק למה.

אקדים ואומר כבר עכשיו שמרואן ברגותי, לטעמי, אינו אסיר רגיל. הוא אומנם הורשע בדין הפלילי ומרצה עונש מאסר מכוח הכרעת דין מרשיעה בדין הפלילי הרגיל (תפ"ח (ת"א) 1158/02 מדינת ישראל נ' מרואן בן חטיב ברגותי), אך במהותו, ברגותי הוא איש ציבור. הדבר מקבל ביטוי בהתייחסות למעמדו במסגרת הכרעת הדין עצמה (פסקאות 11 עד 17 להכרעת הדין מיום 20.5.2004). העובדה כי ברגותי אף לאחרונה זכה למקום הראשון בבחירות לפת"ח אף אינה מוסתרת אלא מוצגת בגאווה, והוא מוכר על ידי החברה הפלשתינאית כמנהיג פוליטי לגיטימי, כזה שרואים בו כמועמד ביום מן הימים לרשת את יו"ר הרשות אבו-מאזן.
למעמדו של ברגותי כאיש ציבור ישנה חשיבות מיוחדת בהקשר של הפרסום של סרטון הוידאו בו הוא מצולם שובר שביתת רעב בסתר, בראש ובראשונה כי הוא זה שמנהיג את השביתה החל מחודש אפריל האחרון – וקורא לאחרים לעשות כדוגמתו. הפרסום של הסרטון נעשה אפוא לא במטרה להשפיל אותו כאסיר, אלא כדי לקעקע את אמינותו כאיש ציבור, ולהבחנה זו נפקות קריטית בנוגע להיקף ההגנה על זכותו לפרטיות.

הפסיקה בישראל הכירה זה מכבר בכך שפוליטיקאים ואנשי ציבור אחרים, הבוחרים לחשוף את עצמם לאור הזרקורים הפוליטי, מוותרים במובן מסוים על היקף ההגנה על הפרטיות שלהם (בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים). אין זה אומר, כמובן, שכל אחד רשאי לדעת הכל על אודותיהם או לבוא אליהם הביתה ולהפגין להם מול החלון סתם כי הוא יכול (שם, כמו גם בג"ץ 1983/17 ו-2364/17 נפתלי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה), אך זה בפירוש אומר שאם יש בידיו של אדם מידע רלוונטי בנוגע לתפקודו או יכולתו של אדם למלא את תפקידו הפוליטי, הגם שהושג בפגיעה בפרטיות במובנה הקלאסי – ישנה הצדקה לחשיפתו. זהו העקרון שמכוחו פועלת התקשורת בתפקידה החוקר כ"רשות רביעית", וזה גם הרציונאלי שעומד מאחורי חלק מן ההגנות המוקנות בדין אודות דברים שיש בהם כדי לפגוע בפרטיות (ר' המשך).

אודה, כי לא הצלחתי לאתר בחקיקה מקור מפורש שמתיר לשר לבטחון פנים להחליט על פרסום צילומי אבטחה מתוך תאו של אסיר. ייתכן והדבר מסור לו מכוח שיקול דעתו במילוי תפקידו המנהלי – אני מודה שאיני יודע. לו היה בידי לאתר מקור כזה – היינו מחיל את סעיף הפטור בסעיף 19 לחוק הגנת הפרטיות, בטענה כי הפרסום בוצע על ידי רשות בטחון לצורך מילוי תפקידה ובאופן סביר, והיינו מסיימים בכך את הדיון על תחולת החוק.
אך בין כך ובין אחרת, איני בטוח שאנו נדרשים לסוגיה זו כלל, שכן גם אם נפל פגם מנהלי בהחלטה לבצע את הפרסום, והיא בוצעה בחוסר סמכות – אזי מרגע שהשד יצא מן הבקבוק, אין דרך להחזירו. כל שיש בידיו של ברגותי הוא אפוא טענה לנזק – אך גם טענה זו אינה יכולה לעמוד. בסעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע נקבע כי פרסום מותר (משמע – פרסום שמבחינה אקטיבית אינו מקים עילה לתביעה מכוח לשון הרע) הוא, בין היתר:

(3)   פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו

השאלה אם פרסום בעמוד הרשמי של שר בממשלת ישראל באמצעות הפייסבוק יכנס לפרסום מסוג זה היא שאלה מעניינת, אשר נדמה לי כי התשובה אליה היא חיובית (אך מסקנה זו אינה מובנית מאליה וניתן להתווכח עימה). בכך, לכאורה יש פטור מאחריות בגין הפרסום המקורי מראש, לכל הפחות בנוגע להיבטים של לשון הרע. אך לא בכך תם הניתוח המשפטי.
גם אם הפרסום עונה לכדי פרסום מותר – הרי שסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי:

18. במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965;

כך שגם אם מדובר על פרסום מותר – כל שיש בידי המפרסים הוא "הגנה טובה" כנגד אחריות הגנה מכוח חוק הפרטיות הינה הגנה פוזיטיבית שיש להוכיח במשפט, ולא הסמכה מראש לבצע פרסום הפוגע בפרטיות. הגנה נוספת מסוג זה קיימת בדמות סעיפים 18(2)(ב) או 18(3), שלשונן:

18.  במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: […]
(2)   הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: […] (ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;

(3)   בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב.

סבורני, בדומה ליהונתן קלינגר, כי ברגותי לא יתבע את עלבונו. אך בניגוד אליו – אני סבור שהוא לא יעשה את זה כי אין לו על מה להתבסס. הפרסום, לטעמי הוא פרסום מותר, וגם אם הוא אינו כזה – אין זה קשה לבסס חובה מקצועית של השב"ס לפרסם את התמונות המקעקעות את אמינותו של מנהיג מחאת אסירים כדי להחזיר את השליטה באוכלוסיה הכוללת; ואין זה מאתגר מבחינה עובדתית לבסס טענה כי ישנו עניין ציבורי מובהק בפרסום התמונות של ברגותי מסתתר בתאו ונוהג בניגוד להצהרותיו הפומביות. דומני כי גם לא יהיה קושי להוכיח את אמיתות הפרסום.

נותרנו אפוא בשאלה האם זהו מהלך חכם וראוי. גם כאן – אני חולק על חבריי, הסבורים כי מדובר על מעשה לא נכון גם אם הוא חוקי. לטעמי, העובדה כי מרואן ברגותי מתועד כשהוא משקר לקהל נאמניו מסייעת לאינטרס הישראלי להחליש את מעמדם של האסירים המוחזקים בידיה כגורמים פוליטיים לגיטימיים בפוליטיקה הפלשתינאית,  והמבוכה שנגרמת לו כתוצאה מן החשיפה יכולה ואף צריכה להיות ממונפת לצרכי ההגנה על האינטרס הישראלי בבואה לשבור את שביתת הרעב הנרחבת של מחבלים מורשעים הכלואים בבתי הכלא שלה, באמצעי יצירתי ובלתי אלים.

אני מאחרוני האנשים שיערערו על חשיבותה של הזכות לפרטיות. אך אם ה-Privacy Advocates רוצים לנצח את הקרבות העקרוניים בנוגע לקיומה של הזכות לפרטיות ועל היקפה, עלינו לדעת היכן עובר הגבול בין התעקשות מיותרת לבין מאבק ראוי על זכותו של אדם מוחלש. לו היינו עסוקים בשאלת הדלפת קלטות או תמונות מתאו של רוצח "רגיל"או אפילו רוצח מפורסם אחר – נניח, יגאל עמיר – היינו דנים עתה בשאלה אחרת לחלוטין, שכן ההיבט "הציבורי" של אותו עבריין היה נעדר לחלוטין או כמעט לחלוטין. אך מרואן ברגותי, כאמור, אינו אסיר רגיל- ולכן הוא אינו ראוי להגנה בהיקפה הרגיל.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “לא אסיר – איש ציבור. תגובה ליהונתן קלינגר ו-"הזכות לפרטיות של אסיר בתא השירותים"

  1. כשיגאל עמיר נכלא הראו בטלויזיה תמונות מהתא שלו. כאיש מר"צ שלקח מאד קשה את רצח רבין חשבתי שזו הפרה של זכויותיו. מנוול ככל שיהיה אסיר הוא לא חיה בכלוב שמצלמים להנאת הציבור

    1. אתה כמובן צודק.
      ניתוח מעניין של הסוגיה הזאת ניתן למצוא במאמר שעוסק בדיוק במקרה של יגאל עמיר (אם כי 10 שנים לאחר הרצח ולא מיד לאחריו – החל מעמוד 133 כאן https://www.idi.org.il/media/4255/privacy_book.pdf).

      אבל אני לא עוסק כרגע ביגאל עמיר אלא במרואן ברגותי; ולמרואן ברגותי, כאיש ציבור, ישנה הגנה פחותה מאשר לרוצח "סתם".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s