יום השואה. כי זה מתחייב.

כמדי יום השואה, כמדי עצרת יום השואה, גם השנה שמעתי את נאומו של נשיא המדינה. אולם השנה הוא עצבן אותי. הוא עצבן אותי עד לכדי כך שקמתי באמצעו והלכתי כדי לפרוק את מה שיש לי על הלב, ועל כן אני לא מתייחס אל הנאום עצמו. ייתכן ובהמשך הוא הפך לנאום נפלא. אולם כפי שאמרו גדולים לפני – "אינני יכול עוד". די לי להמתין לכך שאחרים יבטאו את תחושתי.

כבר מן הפתיחה של הנאום התחילו עקצוצים מסויימים של עצבים לתת אותותיהם. הפתיח שלו היה שגרתי, כנהוג מדי נאום. "ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט, חברי סגל דיפלומטי" ועוד שלל מכובדים, הוא אמר. הוא כמובן גם פנה אל ניצולי השואה מן הארץ ומחו"ל, אבל לא לפני שהוא מילא חובתו לפנות אל בעלי התפקידים, ולפנות אליהם כתארם הראוי. הנימוס, כידוע, מחייב.

עצבן אותי שהוא לא פנה אל ניצולי השואה קודם. לא יודע למה דווקא השנה זה צרם לי יותר. אולי זה כי השנה בחרו לעשות את הטקס "בסימן הניצולים". כאילו שכל יתר הטקסים שעד כה לא היו בסימן הניצולים. אבל שיהיה. זה משהו קטנוני, וזניח. ובכלל, אי אפשר באמת שלא לראות את הטקס. חייבים לחזור אל נאום ראש הממשלה, ולהשתתף באבל הלאומי. לא נעים, והנימוס, כידוע, מחייב.

נאומו של ראש הממשלה היה מלוטש יותר. נקי יותר. מלא חן. מלא אמוציות במקומות הנכונים. מאזכר את האיום האיראני במידה. מאזכר את הצורר הנאצי במידה. בכלל, אי אפשר שלא להתפעל מנאומו של ראש הממשלה. תמיד מדויק. תמיד מושחז. תמיד קורקטי. תמיד נכון. אבל גם הוא לא פנה לניצולי השואה. כי ככה זה ראש הממשלה שלנו. תמיד מקפיד על כל כללי הנימוס. אפילו הגרמנים שתכננו את הפתרון הסופי הקפידו על כללי הנימוס. הם ביקשו מן הקצינים המוזמנים להגיע ולאשר את הגעתם, ולטעום מארוחת הבוקר בשעה 09:00. הנימוס הגרמני, כידוע, מחייב.

אחרי נאומו של ראש הממשלה הוקרא קטע קצר. ואז היה שיר. אי אפשר לנהל טקס זיכרון ללא חלק אומנותי. זה הרי לא חלק מהנוהג. חורג מן השגרה. פוגע במוסכמות ובקונצנזוס. בכלל, זה לא מנומס להביא אנשים כל הדרך עד לירושלים לשמוע אך ורק נאומים וסיפורים עצובים. חייבים איזו פאוזה. ומי אנחנו אם לא נקפיד על הכללים? הנימוס, כידוע, מחייב.

רק לאחר כארבעים דקות של הקדמות, גינונים וטקסים, עלו מדליקי המשאות על הבמה, וסיפרו את סיפוריהם. יחסית לטקס שעמד בסימן קולם של ניצולי השואה והשורדים, זמן רב עבר עד ששמענו מפיו של ניצול. בעצם, זה לא באמת נכון. הרב לאו הדליק משואה, אבל הוא עשה את זה מתוקף תפקידו הרשמי, אגב העובדה שהוא במקרה ניצול שואה, ולא זכות. חס וחלילה שניצול שואה ידליק את המשואה כעניין של מסורת. כבוד זה שמור לבעל התפקיד של יו"ר "יד ושם", והנימוס, כידוע, מחייב.

מדליק המשואה החמישי, פרטיזן, גיבור ישראל ואיש חיל, מעד בעודו ניגש להדליק את משואת הזיכרון העצומה שמולו. בנו עזר לו לקום, אולם ניתן היה לראות כיצד האיש מתנער ממנו ומבקש לגשת ולהדליק את המשואה לבד, לאחר שהתייצב. בנו חיבק אותו וייצב אותו ועזר לו לחזור אל מקומו, לאחר המעידה, והטקס המשיך כסדרו. שתיקה שררה ברחבת המוזיאון בזמן המעידה הקצרה, ולאחר שכולם נרגעו והבינו שהכל בסדר – המשיכו בטקס כסדרו. אי אפשר להפריע למופע וישנם לוחות זמנים לעמוד בהם. יהיה זה לא מנומס לאחר. והנימוס, כידוע, מחייב.

רק לאחר סיום הדלקת ששת המשואות כנגד ששת המיליונים, נשאה אחת מניצולות השואה את דבריה. סיפרה אף היא את סיפורה האישי. רק לקראת הסוף, ובטרם הוקראו התפילות בידי בעלי תפקידים רמים וחשובים אשר נמצאו שם מכוח תפקידם וכחלק מעבודתם ומשרתם הרשמית במדינת ישראל, נשאו הניצולים – שבסימנם עמד הטקס – את דברם. בכל זאת, אי אפשר להזמין את אורחי הכבוד ולא לתת להם את הבמה. הנימוס, כידוע, מחייב.

ובכל אותה עת, בכל רגע ובכל שנייה, הקפידו מכובדנו ונבחרנו, יקירנו ונציגנו, אנשי שררה ושלטון כולם, בעלי תפקידים רמים ונישאים, שרים וחברי כנסת ורבנים וחזנים, מפקדים בזרועות הצבא, המשטרה ואף משמר הכנסת, לשמור על כללי הנימוס. בכל אותה העת עמדו ניצולי השואה הרחק מאחור, בקהל. בשורה הראשונה ניצבו אנשים רמי דרג מן השלטון, נשיאי המדינה ובית המשפט, ראש הממשלה וראש עיריית ירושלים, הרבנים הראשיים האשכנזי והספרדי, וכמובן, בני ובנות זוגם. בשורה השנייה ישבו להם חברי הכנסת הוותיקים, יו"ר הכנסת וראשי וועדות, מאבטחים שנמצאים שם מכוח אילוצים אמיתיים ועוד אנשי רום הדר וכבוד, ובשורה השלישית ישבו להם עוד מכובדים מן העדות השונות ומן הדתות השונות, כולם עומדים אל מול המשואות ומסודרים לפי סדר חשיבותם. כולם, מסודרים לפי מיטב כללי הנימוס, שכן הוא, כידוע, מחייב.

הייתי רוצה לראות טקס זיכרון אחד בו שוברים את כללי הנימוס ושמים את ניצולי השואה בקדמת הבמה. לראות כמה מועטים מהם נשארו. כמה זקנו הם, כמה כערו פניהם, עייפו עיניהם, נשפה קומתם וכיצד הגיעו הם ליום הולדתה של המדינה. לראות לא רק את הייצוגיים, את היפים, את הבריאים ואת החסונים, שאותם נוח וקל לנו להציג כמדליקי משואות כדי לטפוח לעצמנו על השכם ולהגיד "ובכל זאת, עם ישראל חי". הייתי רוצה לראות את עם ישראל בועט בכללי הנימוס כפי שבעטו בהם הגרמנים, ומעמיד אל מולו לא את מיטב ניצוליו ושורדיו אלא את אלו שבמצב הקשה ביותר. את העניים. את המרודים. את מי שאין להם אלא את כבודם. אותם הייתי רוצה להעמיד במקום בעלי השררה והכוח, ואותם הייתי רוצה לראות בשלושת, או בארבעת, או בחמש-עשרה השורות הראשונות בטקסי הזכרון. והייתי רוצה לראות את אותם בעלי הכוח נעמדים מולם ומתנצלים על היחס של המדינה כלפיהם ועל כל מה שעוללנו להם. הייתי רוצה לראות את בעלי הכוח מכים על חטא ומודים באופן אמיתי וכנה על טעותם, מבלי להלל את אלו אשר מתו על קידוש השם או מבלי שנעלה על נס את זכרם של מי שהיו וחירפו נפשם ואינם עוד. במקומו של נאום ראש הממשלה המדבר על הצורר הנוכחי שקם עלינו לכלותינו, הייתי רוצה לראות אותו מקים את ניצולי השואה בשורות הראשונות, ומתנצל בפניהם.

אבל אני יודע שזה לא יקרה. זה חריגה מכללי הנימוס. ראש מדינה אינו מתנצל בפני אזרחים עליהם הוא אחראי. זה לא מנומס. והכללים הללו, כידוע, מחייבים.

שואה

הפוסט הזה הולך לעסוק בשואה. אני יודע שיום השואה היה בשני שעבר אבל לא אכפת לי. לקח לי די הרבה זמן לחשוב אם להעלות את הנושא הזה או לא ועכשיו אחרי התייעצות עם רחלי, הגעתי למסקנה שכן.

אבהיר כבר מראש שאני לא מדבר כמובן על הדברים שבבסיס של היום הזה. אני לא רוצה שתקראו לכאן את התחושה שלי שזה בסדר וניתן להצדיק אי-עמידה בצפירה – אות הזדהות לאבל ו-2 דקות הכרחיות ביותר כדי להעיד על כך שלכל הפחות משהו בשגרת החיים שלנו משתבש עקב היום הזה – ואני לא רוצה שתבינו מכאן שאני שואל "אז מה אם נרצחו מיליון ו-300,000 איש באושוויץ? זכותי לעשות מסיבה!". אני בסה"כ רוצה להרים כמה שאלות על מה שמסביב ליום השואה.

אחד הדברים שמציקים לי ביותר ביום השואה הוא העובדה שמי שאינו מתחבר אל השכול והאבל בצורה מוחלטת נתפס בתור פלגמט שונא אדם שאינו ראוי לקיום אנושי. מי שמעז לבקר את הנורמות והפרות הקדושות של היום – כמו למשל חיסול הטלויזיה באשר היא, כולל את ה-VOD בהחלטה שקיבלה ביקורת לא קלה מידי דניס ויצ'בסקי כבר לפני שנה ומשהו – מוצא את עצמו לפתע "מוקצה", חיצוני לעם. אני עוד זוכר את התגובות הראשונות לטקס הזיכרון האלטרנטיבי, שלפי דברי מספר מסוים של אנשים שנכחו בו היה קרקס מעליב ומשפיל, וחשבתי לעצמי שזה באמת לא בסדר שמישהו קם ומנסה לשנות לנו סדרי עולם ואת דרכי הזיכרון. אבל אז קלטתי משהו אחר: לא רק העם היהודי מתרחק מהשואה.

הדור הראשון של השואה, מי שחווה את אימת הנאצים על בשרו, אינו בעל זכות בחירה אמיתית. שנאתו, או לכל הפחות סלידתו ונטייתו להתרחק מכל הדברים הגרמנים והאירופאים אשר מזכירים את השואה היא תגובה מותנית וכמעט בלתי רצונית. מיעוט שבמיעוט של ניצולי השואה עצמם יסלחו אי פעם לעם הגרמני בכללותו על שנעשה להם ובצדק, ואלו מהם שכן סלחו לגרמנים והתקדמו הלאה הם אנשים יוצאי דופן וייחודיים מאד, ובפירוש אינם מהווים את הכלל. תעצומות הנפש הדרושות כדי לסלוח למישהו שמשתייך בצורה גנרית כלשהי לקבוצה שיכולה לעשות משהו איום ונורא כמו שעשו הגרמנים בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 הם מעל ומעבר למשהו שנמצא בכוחי, ואני מחשיב את עצמי לבן אדם די ממוצע (או אולי קצת יותר חם מזג מהממוצע…). אבל האנשים האלה התגברו, התקיימו הלאה, ובשנת 1948 הקימו כאן מדינה. 90% גויסו הם נחיתתם ארצה – רגל שמאל עודנה על האוניה ורגל ימין עוטה נעל צבאית תקנית וידיהם אוחזות ברובה ומסתערות אלי קרב מול האויב הערבי, תוך שהם צועקים "לעולם לא עוד!" נחוש. והדור הזה שרד, לחם, הצליח והוליד ילדים.

הילדים שלהם הוא הדור השני של השואה, הם "נרות השואה". זה אנשים שנולדו לניצולים, לפרטיזנים וללוחמים, למי ששהו במחנות ולמי ששחררו אותם, למי שהעביר את מלחמת העולם השנייה בלחימה עיקשת מול הנאצים בגטאות וביערות, ולמי שיחל בכל יום לשחרור – על ידי מוות או על ידי משיח – במחנות הריכוז וההשמדה. אלו הם הילדים שנולדו לאנשים עם טראומות, ילדים שגדלו למציאות של טראומה קשה ולא קלה – ילדים שנולדו פגומים להורים שנפגעו על ידי החיים, ילדים שכל קיומם הוא נר זיכרון לזכר השואה. גם כאן לא הייתה לדור הזה ברירה אמיתית – מי שהתחנך וגדל על קללות הגרמנים והורגל להתייחס אליהם בתור הנאצים שמעולם לא שינו עורם וגדל בעולם בו מזרח גרמניה הייתה צל לא-כל-כך חיוור של המשטר הנאצי, סובל משנאה עזה אף הוא – שנאה בלתי רציונלית שלא נובעת ממה שנעשה לו עצמו אלא ממה שנעשה להוריו. אבא שלי כזה, וההורים שלו לא ניצולים – אבל המשפחה של אבא שלו נמחתה כלא הייתה. הדור הזה גדל והתפכח. באמצע שנות ה-70 הוא החל להוליד ילדים בעצמו. במשך תקופה לא קצרה הוא התחבט עם עצמו ושאל אם מה שהוא עושה נכון, וחלק גדול ממנו בחר לגדל את ילדיו בצורה שונה משהם גודלו על ידי הוריהם – הם לא ימשיכו את המעגל. הם התחילו לשאול את עצמם – "לעולם לא עוד?". רצונם להבטיח כי לעולם לא עוד לא היה מחושל בברזל כמו של הוריהם – אלא נבע יותר משאלה ותמיהה באשר ליכולתם להבטיח כי אכן בתקופתם לא עוד יקומו להשמידנו. זהו הדור שלחם את מלחמת יום כיפור ושאל את עצמו אם ככה הרגישו אבותיהם על סף תחילת מלחמת העולם השנייה. אבל גם הדור הזה לחם, ניצח והוליד ילדים.

וכך הגיע הדור השלישי. ילידי שנות ה-70 וה-80, אולי אף שנות ה-90 המקודמות, הם ילדי הדור השלישי לשואה, הדור האחרון שיידע את הניצולים. אנחנו נהיה האחרונים שנוכל לשמוע את העדויות על אושוויץ מפי מי ששהה שם במשך כל המלחמה הארורה ההיא, גרמני או ניצול. אנחנו נהיה אחרוני דור המדבר – ואחרינו יגיע הדור הרביעי, שלא ידע עוד את יוסף מנגלה, ולא ידע את אדולף – היטלר או הייכמן. אנחנו הדור השלישי לשואה, שראה מחנות רק לאחר שהצמחייה גדלה עליהם והפולנים החלו לטפח אותם כעסק תיירותי. אנחנו לא "נרות השואה". אנחנו "תיירי השואה". אנחנו ובני דורנו טסים לפולין ובוכים ביום – וצוחקים בלילה. אנחנו הדור שמשתמש במכשירי קשר ואלקרטוניקה גרמניים כדי להרים טקסים לזכר יום השואה, שלא מתבייש להשתמש באוזניות Senheiser ושפסגת שאיפותיו לעיתים מסתכמת ברכב חדש תוצרת Bavarian Motor Wagen, שאומר "הגרמנים יימח שמם" אבל אין לו באמת הצדקה לזה. גם אנחנו חוזרים על הסיסמא "לעולם לא עוד", אבל בחייכם – בואו נודה, "לעולם לא עוד" מה?

יהיה זה יומרני מצידי לטעון שיש בכוחנו להציל את העולם מעוד טבח המוני. אם "לעולם לא עוד" כללי זאת המטרה המוצהרת שעמדה לעינינו בשנות ה-50, ואני מאמין שזו באמת הייתה שאיפתו של כל מי ששרד את התופת האיומה של השואה, כשלנו בצורה חרוצה. האיראנים טבחו בעיראקים שטבחו בכורדים שטבחו בתורכים שטבחו בארמנים שטבחו בעוד מיעוט אתני כלשהו וכן הלאה בשרשרת אינסופית של מעשי רצח מטומטמים. הסומלים והסודנים ממשיכים לטבוח אחד בשני ברגעים אלו ממש, וזה עוד בלי להיכנס לכל מה שהולך באזורים אחרים של היבשת השחורה (או, כפי שהיא מכונה בידי המקומיים, God's Blind Spot…).

אז אני מניח ש"לעולם לא עוד" כללי הוא לא ריאלי. מה פשר הזעקה שלנו אם לא מניעת רצח עם? אני רוצה להציע פרשנות אחרת. יותר אגואיסטית. יותר מפוכחת. פרשנות שנובעת מהיותי מרוחק מספיק מהשואה כדי להסתכל על בן גילי הגרמני ולהגיד שהוא לא אשם, אבל מקורב מספיק כדי להגיד שסבא שלו כנראה רצח את קרובי המשפחה שלי. אני רוצה להסתכל על הנושא מפרשנות של מי שלא עבר את השואה והתחנך עליה – אלא בתור מי שלמד עליה בבית ספר. הפרשנות שלי ל"לעולם לא עוד" אינה שלעולם לא עוד ניתן לעוד טבח עם להתרחש: העם היהודי לא באמת שם זין על מה לעזאזל עושים המוסלמים ברואנדה לפאגאנים. הפרשנות שלי היא "לעולם לא עוד – לעם היהודי". לעולם לא עוד ניתן לעצמנו בתור עם להיות כל כך חלשים, מנוונים, גלותיים ומקובעים שאנחנו נפספס את כל הסימנים לשואה שמגיעה עלינו ונבחר לעצום עיניים בכוח כדי להימנע מהסימנים.

שהרי בשביל "לעולם לא עוד" כללי אין צורך במולדת יהודית – די לנו בתור דת לקדם את הסובלנות ולהתבולל עד בלי הכר במדינות בהן הרגו את אבותינו, כפי שעשינו מאות שנים. לא, לא בשביל זה הקמנו מדינה. המדינה הוקמה מתוך מניעים אתניים אגאוסיטיים לחלוטין ולא מתוך מניעים מוסריים טהורים – ואתם יודעים מה, for fucks sake, הגיע הזמן שנודה בזה. אנחנו לא נציגי המוסר והקדושה עלי אדמות, אנחנו עם ככל העמים, עם פגמים ככל העמים, אבל זכאותנו למדינה וזכאותנו לקיום לא יכלה להיות מוטלת בספק – השואה לא לימדה אותנו שהעם היהודי הוא חלש ומנוון, השואה לימדה אותנו שהעם היהודי המפולג הוא מנוון וחלש.

אפשר להתייחס לשואת העם היהודי בתור חורבן בית שלישי. סביר מאד להניח שכך היו מתארים את השואה בספרות התנ"כית אם מחברי התנ"ך עוד היו בחיים. או שאפשר להתייחס עליה בתור אירוע מכונן, נקודת ציון, נקודה בה העם היהודי שספג השפלות וקללות מכל שאר עמי העולם קם, נעמד על רגליו האחוריות וזעק "עד כאן, ולעולם לא עוד לעם היהודי". והאנוכיות הזו תהיה לגמרי בסדר. לפחות מבחינתי, היא אפילו תהיה עדיפה על הצביעות של "לעולם לא עוד, אבל לא באמת נוכל לעזור לחבל דרפור בגלל ככה וככה…".

נו, באמת…

יש מעט דברים שמצליחים לתפוס את תשומת הלב השלי בחדשות שמעצבנים אותי באמת. הפעם זאת ידיעה קטנה בעיתון על מספר פליטים סודנים שברחו מן הרצח בדארפור והגיעו לארץ בתקווה לחיים טובים יותר – ורשויות המדינה מוצאות לנכון לכלוא אותן בכלא במעצר מנהלי ללא הגבלת זמן כי הם מהווים סיכון בטחוני.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3336274,00.html

שלא תבינו אותי לא נכון, חס וחלילה, הסתננות לתוך מדינה ריבונית ומבלי לעבור בצינורות המקובלים הינה עבירה פלילית ומסוכנת מאד מבחינה בטחונית, אבל הייתי מצפה שדווקא בתור מדינה שקמה על רקע סיטואציה קשה שבה נטבחו מיליוני על לא עוול בכפם להפגין משהו קצת יותר ממעצר מנהלי עד תום הליכים – שלא מתנהלים בינתיים משום סוג שהוא כנגדם נכון לעכשיו – של 250 פליטים סודנים.

במגילת העצמאות של מדינת ישראל כתוב בלשון זו:

 "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים."

 מה שמוכיח כי מדינת ישראל מודעת לקיומה הייחודי שנובע בחלקו כתוצאה מהשואה האיומה שעשו בנו הגרמנים. אנו מודעים למה שנקרא במשפטים "ייחוד העילה" של המקרה, ומתייחסים אל זה בתור אירוע ייחודי בהיסטוריה ולא בתור משהו כללי.

 מאוחר יותר במגילה, לקראת הסוף, כתוב כי:

 "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו."

 אז נכון, סודן היא לא בדיוק במזרח התיכון. היא יותר בכיוון של אפריקה התיכונה. אבל המיקום הגיאוגרפי מעולם לא מנע ממדינת ישראל לשלוח כוחות להעלות ולעזור ליהודים – היינו שם כשהעלייה מאתיופיה החלה באמצעים לא כשרים, חתכנו דרך שטחן הריבוני של ארבע מדינות כדי להגיע לחטופינו באנטבה, הרמנו בניינים שלמים מההריסות כדי לחלץ יהודים בארגנטינה והצלחנו להחדיר שליחי סוכנות לרוסיה הקומוניסטית ולהכניס מרגלים לתוך לב לבה של המפלצת האדומה ולהוציא משם מידע שעלה לחלק מאנשינו בחייהם, ולהחדיר מסרים פוליטיים שעלו לחברי כנסת שלנו לשעבר בחיים בכלא.

 אלא שקצת לפני זה המגילה כוללת פסקה מדהימה שכל מה שצריך לעשות הוא לקרוא אותה ולעמוד על ההבדלים בין המצוי והרצוי. בלשון הגימטריה, אגב, ההבדל הזה הוא כ-ס-ף…

 "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה  נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה."

 מדינה שקמה מתוך שואה, שכל אסטרטגיית ההסברה שלה מבוססת על Never Again לא יכולה להרשות לעצמה להגיע למצב בו היא שותקת אל נוכח השמדת עם – במיוחד לא כאשר העם המשמיד הוא באופן מקרי לחלוטין בן אותו דת שמנסה להרוג את כל תושבי ישראל כולה, המוסלמים הקיצוניים.

 אני לא אומר שאנחנו צריכים להכניס את האנשים האלה בצורה חופשית למדינת ישראל ולקבל את כולם באשר הם – בכל זאת, אני עדיין לא אידאליסט חולמני שמתקיים בשיר של ג'ון לנון – אלא רק אומר שמן הראוי שמדינת ישראל תעשה משהו קצת יותר רציני מ-"פויה, זה דבר רע מה שהמוסלמים עושים שם", וגם אם זה ינבע מתוך מניעים אינטרסנטיים, אנוכיים ושפלים.

מה הכוונה? אז קודם כל ניתן להסתכל על המצב מבחינה פוליטית בינלאומית – ההסברה של המדינה הזאת לא מתפקדת, ויש במצב בדארפור הרבה מאד נקודות שניתן היה לנצל לטובתנו. ההוכחה כי המוסלמים הקיצוניים הם בעיה עולמית והנטיות הפסיכוטיות של הפנאטים שלהם הם בתפוצה עולמית היא נטל שמוטל עלינו, בתור עם שעבר שואה ונשבע לעולם לא לתת לזה לקרות שוב, אם אנחנו באמת רוצים לקיים את הביטוי Never Again בצורה שתחייב את שאר העולם לעשות כן. מבלי תקדים מחייב של העם שעבר את השואה – מדוע שעמים אחרים ישימו עלינו בכלל? הקרקע המוסרית העליונה שלנו בתור מדינה ובתור עם מתבססת באופן מוחלט על קיומו של קוד מוסרי עליון שמחייב את מדינת ישראל ואת נבחריה, וללא קיומו של Never Again באופן מוחלט אלא הפיכתו לביטוי שיש בו סייג – Never Again to the Jews – מחליש את עמדתנו המוסרית ביחס לעמים כמו ארמניה, כורדיסטן ועוד שאר מיעוטים שהיו יכולים להימנות בקרב תומכינו ההדוקים ביותר, אילו רק היו לנו את הביצים לקיים את מה שאנחנו הבטחנו לעצמנו ולבנינו ולבני בנינו לאחר השואה – כי דבר כזה, שנית לא יקום.

 ובכן חבר'ה, הדבר הגיע וקם. ואיפה העולם? מסתתר באיזו פינה ומחפש סיבות למה אי אפשר לקלוט סודנים. ומדינת ישראל, מדינת המהגרים הגדולה ותקוות הפליטים באשר הם לקיום עצמאי? היא קולטת אותם, את הפליטים, הישר למערכת הכליאה, באגפים הבטחוניים, שם מחנכים את ילדי אלו שתלו בנו את תקוותיהם לשנאת חינם ומלמדים אותם את האמצעים הדרושים להשמדה ולביצוע פיגועים על ידי כליאתם ביחד עם אסירים בטחונים מסוכנים.

 אז אני יושב וקורא את מגילת העצמאות ואת היסודות שעל בסיסם קמה המדינה הזאת, וכל מה שיוצא לי, מהלב ומהבטן, זה: נו, באמת…