את הפוסט הזה לא התכוונתי לכתוב ככה. התכוונתי לכתוב אותו בדרך של ניתוח שיטתי ומעמיק של הכרעת הדין של סמל אלאור אזריה (כפי שפורסמה כאן), ולהצביע על אחד הכשלים הגדולים באמת בהגנה שלו, והוא שההגנה שלו הסכימה לנהל את כל התיק כתיק פלילי תחת הדין העונשי הישראלי מלכתחילה, במקום להציג את התקרית בפרדיגמה של דיני הלחימה החלים על כוח צבאי המצוי בעימות מזוין מול כוח עוין, ולנמק מדוע ההתנהגות המבצעית של אזריה – פסולה, חמורה ובלתי ראויה כשלעצמה – הייתה יכולה להיות מוצגת באור אחר. כדי לתת אומדן מושכל לענישה הצפויה, הלכתי ובדקתי החלטות של בתי משפט ובתי דין צבאיים באשמת הריגה של עבירות המיוחסות לשוטרי מג"ב וחיילי צה"ל (לשמחתי, יש מעט מאד כאלה שאינן במסגרת של תאונות דרכים) כדי לבדוק מה הענישה המקסימלית שניתנה בעניין דומה (8.5 שנים למג"בניק שהשליך ילד בן 17 מג'יפ שנסע במהירות של 70-80 קמ"ש, בשיא של שורה של תקריות אלימות שהוא וחבריו יזמו באותו יום שכלל הכאה, שוד והשפלה של אזרחים בלתי חמושים). היה לי כבר פוסט כתוב – והוא היה משעמם מאד, בעיקר כי אינני משוכנע לאור ההנמקה המפורטת והמרשימה בהכרעת הדין, שזה היה מוביל לתוצאה אחרת. מבחינה משפטית – איני מוצא דופי בניתוח המאלף של בית המשפט, ואני סבור כי זוהי התוצאה הנכונה לפרשת אזריה הן מבחינה זו והן מבחינה ערכית ומוסרית.
אבל המוח הוא דבר מעניין, ובמהלך המחקר לפוסט על מהמקרה של אזריה הגעתי דרך קפיצה אסוציאטיבית לסצינה הזאת (וידאו באיכות גרועה) מתוך Call of Duty: World at War, ולסרט Saving Private Ryan. ליתר דיוק, ל-5 סצינות מתוך הסרט הזה (ספוילרים לסרט בן 19 שנה. כן, הוא בן 19.), והן, לפי סדר כרונולוגי של הופעתן בסרט:
- הירי בחיילים גרמנים/צ'כים על ידי שני חיילים אמריקאים לאחר השגת ראש חוף ראשוני בחוף אומהה;
- הסצינה שבה החיילים הגרמנים מחוררים למוות שליח, ואז מורידים עליו אש שוב כדי לוודא הריגה;
- הסצינה שבה טור' קפרזו מנסה לחלץ ילדה צרפתייה מאזור הלחימה בניגוד להוראות של הקפטן שלו, ומתוגמל על ידי הגרמנים בירי צלפים;
- ההתלבטות סביב מה יש לעשות עם השבוי הגרמני ("Steamboat Willie") לאחר הסתערות שהסתיימות במותו של חובש היחידה;
- ההריגה של Steamboat Willie (כאן בקליפ בין 00:00 ל-00:20).
כל האסציאציות הללו מתארות סיטואצית שניתן בקלות לתאר כ"דילמות קרביות" (עד כמה שסרט ומשחק וידאו יכולים לדמות סיטואציה כזאת), וזה מעניין לראות שמחציתם מסתיים במעשה שניתן להגדירו כפשע מלחמה או מעשה המנוגד למצפון האנושי, ומחציתם ממחיש בדיוק עד כמה סיטואציה קרבית מחייבת הכרעה ערכית של שברירי-שנייה שמהווה מעשה מזעזע כלפי אדם אחר, אבל שהיא חוקית או לכל הפחות שניתנת להגנה בצורה ממשית או שמהווה עבירה על כללי המשמעת הצבאיים לכל היותר.
היתרון הגדול הנוסף בכך שאני מפנה לסרט הזה ולא לסרט של אזריה בשלב הזה הוא שיש לנו ביציר הבדיון הזה הסכמה ממשית לגבי סךך כלל העובדות והנרטיב שבו העובדות הללו מוצגות. יש לנו למעשה הסכמה על מהי "האמת העובדתית" של התרחיש, להבדיל מן "האמת המשפטית" שלו – ולפיכך יש לנו אפשרות להגיע להחלטה ערכית בסוגיה ערכית, וזאת מבלי להיגרר לויכוח העובדתי ומבלי לדוןן בהיבט המשפטי בנוגע לסעיף המדויק באמנה המדויקת או בדבר החקיקה המדויק שבגינם שהמעשים הללו אסורים.[1] כאשר יש לנוו הסכמה כי האמת העובדתית כוללת בתוכה אלמנטים אסורים, ניתן להסיק ממנה את העקרון, ורק אז לנסות לבחון כיצד מיישמים את אותו העקרון על הסיטואציה שהייתה בתל-רומיידה במקרה אזריה.[2] לכך נעבור עתה.
בסיטואציות המתוארות בסצינות שקישרתי אליהן, הדמויות שאנחנו עוקבים אחריהן מצויות בעיצומה של לחימה קלאסית, של חיילים כנגד חיילים, במלחמה מוצהרת. חלה על הדמויות הללו הפרידגמה המשפטית שנקראת דיני המלחמה (Laws of Armed Conflict או בשמה השגור יותר, International Humanitarian Law). אפשר לעשות דוקטורטים ופרופסורות על מה הדינים הללו אומרים ומתי הם חלים (ואנשים עושים זאת), אבל ארבעת העקרונות הבסיסיים שהם הרגליים של הדינים הללו הם ברורים:
- עקרון ההבחנה,שאומר שיש להבחין בין לוחמים למי שאינם לוחמים ובין מטרות צבאיות למטרות שאינן צבאיות, כאשר מותר לכוון תקיפות באופן אקטיבי אך ורק כנגד לוחמים ומטרות צבאיות (שימו לב: מטרות אדם אינן מטרות "נדל"ן"; יש לכך נפקותת בעיקר סביב השאלה מהי ומיהו מטרה צבאית בעידן של הלוחמה בטרור [למשל כאן], ועוד תת-ויכוח בנוגע למהי מטרה צבאית בעידן הסייבר. עקרון זה גם לא שואל מהו הנזק שייגרם אגב אותה התקיפה, אלא רק האם היעד לתקיפה הוא לגיטימי ומותר: חייל, כן. אזרח, לא, אלא אם הוא נוטל חלק ישיר בלחימה. מחבל? כעקרון כן, בכפוף לכמה מגבלות. חייל או מחבל פעיל אך פצוע? אולי, תלוי אם הוא "יצא ממעגל הלחימה – hors de combat – ואז אסור – או שהוא נפגע קלות ועדיין נלחם – ואז הוא מטרה לגיטימית);
- עקרון הצורך צבאי, שאומר שיש לבצע תקיפה כאשר יש צורך צבאי בה (כאן הויכוח הוא בשאלות דוגמת "האם יש תועלת בלהשמיד את להקת פיקוד מזרח של צבא רוסיה כאשר חיל האוויר שלו נלחם בסוריה");
- עקרון המידתיות, שאומר שעל התועלת העולה מן התקיפה להיות גבוהה מן הנזק הנגרם ממנה (כאן הויכוח הוא יותר עמוק מאשר "כמה / כמה" במובן של כמה אזרחים מותר להרוג כדי להרוג מבוקש או להשיג מטרה צבאית אלא נכנס לעומק השאלות "מהי תועלת", "מהו נזק", וכן "איך בוחנים את היחס" ועוד שלל של תתי-שאלות שרק משפטנים מבינים בהם ושלוחמים כנראה לא עוסקים בהם בדרך שגרה; ראו הפרשנות המחמירה של הצלב האדום);
- ועקרון "האנושיות"– שלעיתים מוצג כתת-יישום של המידתיות – אשר אומר שיש להתאים את האמצעי למטרה, בגבולות מסויימים (כאן הויכוח הוא גם על חקר ביצועים ואפקטיביות אמל"ח, וגם על סוגי אמל"ח אסורים בשימוש, או שנטען לגביהםם שראוי שהם יהיו אסורים בשימוש, כדוגמת חל"כ או חל"ב, או אמצעי לייזר שנועדו לעוור כוחות אויב, וכד').
הדרך שבה מרבית הכוחות הלוחמים מטמיעים את העקרונות הללו היא באמצעות קביעת מדיניות הפעלת אש והוראות פתיחה בה, המופצת לכוחות הלוחמים בשטח על ידי הדרג הפיקודי, ומיתרגמת בסופו של דבר לפק"לים ולנהלים המבצעיים המוכרים לכל חייל בצה"ל. כך, למשל, נוהל מעצר חשוד מקיים את עקרון ההבחנה בכך שהוא מבקש מהמפעיל אותו לנסות ולקבוע אם הגורם הבלתי מזוהה שכלפיו הוא מופעל הוא בעל כוונות עוינות או אם הוא בלתי מעורב,[3] מקיים את עקרון הצורך הצבאי בכך שהוא קובע את התנאים שבהם מותר לבצע ירי לכיוון הדמות החשודה, את עקרון המידתיות והאנושיות בלחימה בכך שהוא קובע דרדור אמצעים להשגת מטרה. יחד עם זאת – לא כל חריגה מהנהלים ולא כל פגיעה בעקרונות הללו עולה לכדי הרף הפלילי. הדין מכיר בקיומה של אי-ודאות בלחימה, הוא מכיר באפשרות לבצע טעויות בלחימה, ורק במקרים בהם החריגה היא בוטה, מכוונת, שיטתית (או שילוב או חלילה צירוף של כל אלו) – היא תעלה לכדי הרף הפלילי. אדגים.
הסצינה שאליה קישרתי מתוך Call of Duty וסצינות (1) ו-(5), הן לדעתי פשעי מלחמה ברורים, גם אם אולי בדרגות משתנות של חומרה. מה שמתואר ב-Call of Duty הוא מצב שהוא אנלוגי לרצח, פשע מלחמה מהחמורים שישנם. יש בסיטואציה הזו חיילים שמנסים להיכנע לכוח לוחם; הכוח הלוחם מבין את הכוונות של הכוח הנכנע; הדמות הפיקודית בזירה מודה באופן מפורש כי הפעולה היא פעולת נקם של חייליו, והבחירה היחידה שניתנת לשחקן היא אם להרוג אותם מהר (בירי) או לאט (בזריקת בקבוק תבערה והעלאתם באש). העבירה החמורה ביותר כאן היא מן הסתם ההתעלמות הבוטה מעקרון ההבחנה: החיילים הגרמנים הללו כבר לא מהווים איום או נוטלים חלק בלחימה, ולכן כל תקיפה כנגדם היא אסורה בתכלית האיסור תחת דיני הלחימה. אני מקווה למען כולנו שמי שלא רואה בפעולה הזאת את דרגת החומרה הגבוהה ביותר שניתן לייחס לחייל בזירת לחימה, לא יקבל לידיו נשק מכל סוג, בשום סיטואציה, כולל לא בפיינטבול.
מה שמתואר בסצינה (1) הוא גרוע אך במעט. מפקד הפלוגה (טום הנקס) מיידע ברדיו על השגת היעד המבצעי של פתיחת ציר תנועהה באזור Dog 1, לאחר שחייליו חיסלו את חיל המשמר הגרמני אגב לחימה עיקשת. ואז, מאחד הבונקרים, יוצאים שני חיילים גרמנים, ידיים מורמות, אחד מהם אף מניח את נשקו במופגן על הקרקע, והם מנסים להיכנע לכוח מאסף של הצבא האמריקאי. החיילים של הכוח האמריקאים לא מבינים את מה שהם אומרים (ובצדק, הם מדברים צ'כית) – אבל די בוודאות היו אמורים להבין שעומד מולם אויב שכבר אינו חלק מהלחימה. לאחר חילופי מילים קצר של כ-15 שניות, כאשר ברקע עדיין פיצוצים וירי – אחד החיילים האמריקאים יורה באחד הגרמנים הנכנעים, והאמריקאי השני יורה בגרמני השני מיד לאחריו. השניים מתקדמים לעבר ההרוגים, ומתחילים לחפש על גופותיהם, כאשר הזוטר (לפי היעדר סמן דרגה בשרוול, טוראי) פונה לבכיר ממנו (רב"ט) ושואל "מה הוא אמר?" – והבכיר לועג לחיילים שהוא כרגע הרג, ואומר "תראה, שטפתי ידיים לארוחת ערב".
זוהי סיטואציה קרבית מובהקת, בה אם לא היה לנו ידיעה מושלמת על האמת העובדתית, היינו יכולים להציג מחלוקת בנוגע לנסיבותת האופפות את הירי. אבל אנחנו יודעים מהי האמת העובדתית כי ראינו אותה: הירי בחיילים הללו הוא התנהגות בלתי הולמת באופןן מובהק. אין בירי הזה צידוק מבצעי, ולא צומחת ממנו תועלת. גם אם לשון הנכנעים לא מובנת – אזי הפעולה של הנחת נשק והרמת ידיים היא ההגדרה המילולית של "כניעה". קשה להאמין שהחיילים לא הבינו שמדובר על כניעה. למעשה, על דברים כאלה הוציאו אנשים להורג. גם כאשר המניע להרג היה ממניעי נקם – ובכן, גם על זה אנשים נכנסו לכלא. בדיוק מאחר והירי בוצע בחיילים שהיו מחוץ למעגל הלחימה ולא היוו עוד מטרה לגיטימית לתקיפה. זוהי, בגדול ובפשטות, גם הדילמה המוצגת בסצינה (4) – האם ניתן להוציא להורג חייל אויב שנפל בשבי, ברגע שזה אינו משמש עוד כאויב אקטיבי בשדה המערכה.
התשובה המשפטית כאן קצת מורכבת. מחד – אי אפשר לדרוש מחוליה בהרכב חסר להוריד עוד כוח אדם כדי לשמור על שבוי חי, כל שישנו צורך צבאי דוחק להתקדם במשימה ולא להתעכב במקום, קל וחומר לא לספק אספקה או כלכלה לשבוי. החייל הוא חבר בצבא אויב, והוא הוכיח יכולת ממשית להילחם ולהזיק לכוח השובה, והותרתו בחיים עלולה לסכן ואף לסכל את המשימה כולה. מאידך – אין מדובר עוד על חייל המשתתף במעגל הלחימה, ולכן תקיפתו במכוון היא אסורה, על אף הקושי המבצעי ועל אף התועלת שתצמח מהריגתו. אין מדובר כאן על דילמה משפטית גרידא, אלא על דילמה מוסרית ממש. איני תמים עד כדי כך שאחשוב שמצבים כאלה לא מסתיימים בדרך כלל בקבר רדוד והתקדמות חוליה במשימה. תחת הכסות של ערפל אי-הודאות של הקרב והלחימה, דברים נוראים עלולים לקרות לאנשים שלכאורה אמורים להיות מוגנים על ידי החוק. אם אתם שואלים את דעתי כאדם וכעורך דין, זוהי בעיני טרגדיה איומה, שאינה ניתנת לניתוק מעצם טבעה של הלחימה. איני מקנא במי שנאלץ להיות במצב הזה – ואיני מקנא במי שנאלץ להגן בבתי משפט על מי שהיה במצב הזה ובחר לירות למוות בחייל שבוי.
להבדיל מאלו, סצינה (2) היא מקרה שנראה כמו פשע מלחמה אבל למעשה מהווה פעולה לוחמתית לגיטימית לגמרי, וסצינה (3) היא מעניינת כי היא מציגה מצב שבו גם אם היה ירי נוסף, הוא ניתן היה להגנה ממשית. בשני המצבים המתוארים כאן, עקרון ההבחנה נשמר בחדות: היורה הוא חייל, הנורה הוא חייל, ובשני המקרים הנפגע מן הירי עסק בפעולה לוחמתית. אחד מהם העביר מסר, השני – ובכן, הוא חמוש, מוקף ב-9 חיילים אחרים לפחות, ולפי האמת העובדתית שראינו מול העיניים, הם תחקרו אזרחים בנוגע למיקום הכוח הגרמני בעיר. הירי הראשוני הוא אפוא לא בעייתי בשני המקרים. השאלה מתעוררת לגבי "וידוא ההריגה" שנעשה בשליח ואי-וידוא ההריגה שנעשה במקרה השני.
את ההצדקה המבצעית לירי בשליח אנחנו שומעים דווקא מפי החיילים האמריקאים: כל עוד השליח חי, הוא נושא מסר. ניתן לערער על המהימנות של ההערכה הזאת ועל היעילות של הדרך להעברת מסר זה לאחר שהשליח נחצה כמעט לשניים בצרור של מכונת ירייה, אבל אי אפשר לחלוק על העובדה שיש טעם וצדק בדברים. תקשורת בשדה מערכה היא חיונית, ואם קוטעים קו תקשורת על ידי ירי בשליחים – גם אם הם שוכבים פצועים – ישנה בדרך כלל עמידה בעקרונות דיני הלחימה. בעניין זה, מעניין לראות שהצלף הגרמני בסצינה (3) לא בוחר לבצע ירי נוסף לכיוון האמריקאי שהוא פצע, גם לאחר שזה האחרון שולף מכיסו מסמך (שהגרמני לא יכול לזהות את תוכנוו או טיבו דרך הכוונת) ומדבר בבירור עם יתר חברי החוליה שלו. עד כמה שהגרמני יודע – ושוב, יש לנו את היתרון של לראות את האמתת העובדתית המלאה כאן – החייל שנפגע הוא קשר או איש מודיעין, שמחזיק מפה או פקודות מבצע, והוא מעביר את פרטי המשימה או המידע לחברי היחידה שלו. אולי הוא אפילו מפקד החוליה שמנסה לנהל את האירוע על אף שנפגע. איש לא היה מאשים את הצלף הגרמני לו היה יורה פעם נוספת ומוודא הריגה – בעיקר כי מנקודת מבטו, החייל שבו הוא ירה עדיין מהווה חלק ממעגל הלחימה, גם אם לא על דרך של החזקת אמל"ח והפעלתו.
ומכאן הגענו אל סצינה (5) – וממנה נעבור חזרה אל מקרה אזריה. מי שעוקב אחרי הסרט מבחינה כרונולוגית ונצמד לאמת העובדתית שהוא מציג, יודע שבסצינה (5) הירי בחייל הגרמני מבוצע ממניעי נקם. זהו אותו שבוי מלחמה ששוחרר בסצינה (4), ואשר רב"ט אפהם יורה בו בגלל שהעז למלא את תפקידו נאמנה ולחזור לשורות הצבא הגרמני ולזירת הלחימה. לו היינו תחת כסות ערפל הקרב – ניתן היה לנמק את הירי "בלהט הקרב" של ממש. הרי מדובר על ירי שמבוצע תוך שניות מרגע הנפילה בשבי כאשר החייל השובה מצוי בנחיתות מספרית מובהקת. אולי הקרבן נבחר בגלל שיקולי נקם – אבל הירי עצמו מבחין, מבצעי, ממוקד ומשיג אפקט של ממש. זו הייתה ההגנה שאני הייתי מציג במשפט תיאורטי. אם יש כאן עבירה, הרי היא לכל היותר על הנהלים, ולא בכוונה תחילה, אלא באובדן עשתונות.
ברם, זוהי לא התמונה המשפטית או העובדתית שניסו להציג עורכי הדין במקרה אזריה. עורכי הדין של אזריה טענו 4 טענות חלופיות שונות ומנוגדות (החייל היה חייל מצטיין שפעל כדי להציל את חבריו; החייל היה מבולבל ושגה בשיקול דעתו בגלל חוסר ריכוז, עייפות, קור ו-ADHD; החייל הרג את המחבל ירה כי זיהה תנועה; החייל ירה בגופה כי המחבל כבר היה מת ולכן לא יכול היה להרוג אותו). "ערפל הקרב" שהם ניסו לצייר, הוא כזה שמנסה לקרב את סיטואציה (1) לסיטואציה (2), או לכל הפחות (5). אבל לצערו של אזריה – בית הדין לא קיבל את הטענות הללו, וקבע, כי כעניין של עובדה – סמל אזריה פעל ממניעי נקם, וירה למוות במחבל שהיה מחוץ למעגל הלחימה בשל פציעתו. לכל הפחות, מדובר על הפרה של עקרון המידתיות; לכל היותר – זוהי עבירה על עקרון ההבחנה, מן ההפרות החמורות ביותר שניתן לבצע בלחימה. האמת המשפטית שנקבעה במקרה אזריה נלמדת, לדעת בית הדין הצבאי, מהעדויות הרבות של החיילים שהיו בשטח, ולא רק מהסרטון של "בצלם"; היא נלמדת מהתנהגותו בשטח כפי שתוארה ועלתה משאלות שהוא עצמו נשאל ושאחרים נשאלו, ולא רק מחוות הדעת המקצועיות שהוגשו בעניינו, והיא נלמדת – בראש ובראשונה – מכך שהחשש שהוא הציג לכך שהמחבל נושא מטען או מתכוון לקחת סכין לידיו ולהמשיך להשתתף בלחימה ולהוות איום על הכוחות – הוא חשש בדוי, שהועלה בדיעבד ולאחר שיחה עם עו"ד, ולא בזמן אמת או סמוך לכך. בכל הדוגמאות שאני הצגתי לעיל ההפרש בין הנפילה בשבי או היציאה ממעגל הלחימה בדרך של פציעה לבין הירי הנוסף היא עניין של שניות; במקרה של אלאור אזריה היה מדובר על למעלה מ-11 דקות. במקרים שאני הצגתי לעיל – שכזכור, חלקם מתעדים פשעי מלחמה חמורים – הלחימה עדיין נמשכה או שככה כמעט לגמרי והדם עדייןן רתח או הפיצוצים עדיין נשמעו היטב ברקע, והיא נערכה בסביבה סטרילית ונקייה מאזרחים; במקרה של אזריה, הסתובבו באזור צוותיי רפואה אזרחיים משל היה מדובר על אמצעה של כל עיר גדולה אחרת בישראל, באירוע שהטיפול בו הלכה למעשה כמעט והסתיים ואשר לא נורו בו יריות נוספות מלבד אלו שהרגו את בן הבליעל הראשון מבין הצמד שבא לדקור את חיילינו ופצעו את בן הבליעל השני שנהרג על ידי אזריה.
ייתכן ואיתרע מזלו של סמל אזריה להיות זה שבעניינו האמת העובדתית שונה מהותית מן האמת המשפטית, ושלא ניתן להוכיח או לגשר פער זה, ושהוא עצמו אכן חשש לחייו וחיי חבריו וכפי שפעל, אך מקריאת הכרעת הדין, הסבירות לכך שטענה זו נכונה היא מתחת לכל ספק סביר. ייתכן ובית הדין הרחיב היכן שהיה ראוי לצמצם או השתמש בטרמינולוגיה לא מדויקת או מהוקצעת לעיתים כדי לתאר את הדברים או את פרשונתם. אבל שוו בנפשותיכם את האפשרות האחרת, והיא שבית הדין צדק לחלוטין בעניינו, והוא אכן פעל – כעניין של אמת עובדתית – מתוך מניעי נקם גרידא. במקרה זה, זהותו של המחבל או תפקידו בלחימה כנגד כוחותינו מהווים גורם משני ביחס לשאלה הגדולה באמת, והיא האם אז – ביודענו את האמת המלאה, לפיה חייל בצה"ל בחר ביודעין ובמכוון להרוג אדם שלא נטל עוד חלק בלחימה כנגד כוחותינו בשל חומרת פציעותיו ואשר לא נשקפה ממנו כלל סכנה – עדיין שווה להציל מאימת הדין את סמל אלאור אזריה?
~~~~~
האמור ברשומה זו מהווה את דעתי בלבד ואינו נועד אלא לצרכי תהיה אקדמית ובמובנים רבים הוא "חוכמה בדיעבד". הוא אינו נועד להטיל דופי או ספק בתפקודם, יכולותיהם או כישוריהם של מי מן המעורבים, ואין לי כל ידיעה או היכרות עם התיק מלבד מה שפורסם בעניינו בתקשורת. אינני עורך דין העוסק בדרך שגרה בדיני עונשין. התמחותי וניסיוני העיקרי הוא בליטיגציה אזרחית ובליווי שוטף של חברת אבטחת מידע באינטרנט; בשירות המילואים שלי אני עוסק בדיני לחימה ובמשפט בינלאומי פומבי. ניסיוני הפלילי היה טפל לעיסוקים אלו ומעולם לא ייצגתי נאשם בבית משפט, הערותיי לפיכך מוגבלות לתחומי הבנתי.
[1] לשמתכם ולצערי, אחסוך מכם את הניתוח המשפטי של תחולת תקנות האג ללוחמה קרקעית משנת 1907 על הסיטואציה, מאחר וסרט המתאר אירועים שאירעו בין גרמניה הנאצית לבין ארה"ב בשנת 1944 מתקיים במלואו לפני החתימה על אמנות ז'נבה, הפרוטוקולים הנוספים לאמנה, ועוד כמות עצומה של אמנות פרטניות בנוגע להגנה מיוחדת לכוחות חילוץ ורפואה, הגנה על מוסדות תרבותיים, מגבלות שימוש בנשק וכיו"ב.
[2] אין לי מספיק דרכים להגיד את זה: אני לא טוען ש-Saving Private Ryan הוא סרט דוקומנטרי; או שהוא סרט מציאותי; או שהוא סרט שמשקף את המציאות כפי שהיא ישימה באיו"ש; או שהוא סרט שמשקף פרקטיקה נוהגת על ידי צבא כלשהו בנקודה כלשהי בהיסטוריה של הלחימה באשר היא. זהו עזר ויזואלי לתיאור דילמה שכן עלולה להתרחש בקרב, שכן עלולה להוביל לתוצאותת אמיתיות, ושכן עלולה להסתיים בהרשעה פלילית כדוגמת מקרה אזריה. לשון שנייה: ניצבים א' וב' בסרטון (1) אינם אלאור אזריה;; ניצב ג' בסרט (2) אינו המחבל שנהרג על ידי אזריה; ניצב גרמני ד' בסרטון (3) אינו אלאור אזריה; אלאור אזריה אינו אף אחת מןן הדמויות בסרטון (4) והמחבל אינו ניצב גרמני ה' בסרט הזה; ואלאור אזריה – על אף הדימיון במניעים שמיוחס למעשים שלו לאלו של רב"ט אופהם – אינו ג'רמי דייויס בסרטון (5).
[3] אני מתעלם לחלוטין כרגע משאלת ההפללה והמעמד של גורם עוין שאינו צבא כי לצרכי פוסט זה אין בזה צורך. אם מדובר על פלשתינאי שאינו נושא תעודת זהות כחולה ואשר יש בו כוונות עוינות גלויות הוא עלול להיות בקשת רחבה של מעמדים תחת דיני הלחימה, ממעמד של לוחם בלתי חוקי, עובר במעמד של גורם עוין מוכרז או נוטל חלק ישיר בלחימה (DPIH), וממילא בכולם מותר לירות למוות כהגנה עצמית במקרה של אירוע מתגלגל. אם הוא נושא תעודת זהות כחולה זה מסתבך קצת כי לא ברור אם יש מצב של סכסוך מזוין בכלל (אני באמת לא רוצה להיכנס לזה), אז תתעלמו כרגע.
תן לי לחשוב על זה... 
ימני הגון, היזהר לך. ההמון עם הקילשונים לא ירחם עליך בבוא היום.