ב-15 לספטמבר הוגש דו"ח גולדסטון למועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות, כאשר המנדט של הדו"ח היה לחקור את אירועי מבצע עופרת יצוקה בחודש ינואר 2009. הדו"ח מונה 575 עמודים. מבחינה משפטית, הדו"ח מעניין מאד והוא היה נושא הביקורת של פרופ' יובל שני בכנס שנערך בנושא המשפט ההומניטארי הבינלאומי במהלך השבוע. בהרצאתו, הוא פירט כמה הבחנות ונקודות דקות מאד – מהסוג שבעיניי, לפחות, היו מרתקות, אבל זה כנראה כי אני חנון של משפטים והחל מיום חמישי שעבר, זוכה ביחד עם חברי הצוות שלי בתחרות שעוסקת בתחום ושאורגנה על ידי הצלב האדום.
אולם משיחה שניהלתי היום עם חבר טוב מהתיכון – ועתה חבר ללימודים, אם כי בהפרש של שלוש שנים – הבנתי שהחלק המעניין באמת לציבור הרחב של הדו"ח לא נמצא בפסקאות המתארות בצורה נפלאה את הרקע המשפטי שלו, אלא דווקא בנספח שלו. ליתר דיוק, נספח 2, המתחיל בעמוד 558, הכולל פירוט של תכתובת בין המשלחת הישראלית הקבועה לארגון האומות המאוחדות לבין יו"ר הוועדה – השופט הדרום אפריקאי גולדסטון. בעקבות זאת, וכדי לצייד את קהילת החברים הלא-משפטנים שלי בהבנה של מה לעזאזל מעצבן אותי כלכך בדו"ח הזה, אני מציג בפניכם סיכום של הנספח השני לדו"ח, ובסופו – פסקה עם המסקנות שגורמות לי לכעוס כל כך.
נספח 2, והתכתובת, נפתח ב-3 לאפריל 2009, אז שלח גולדסטון מכתב אל שגריר ישראל באו"ם בג'נבה אהרון לשנו-יער, בו הוא מציע לתאם פגישה בין הצדדים במטרה להרגיע חששות ישראלים על משוא פנים של הועדה, וכן במטרה לתאם – טכנית – את ביקור המשלחת בשטח ישראל, עם הבקשה המפורשת של השופט גולדסטון לבקר באזורי שנפגעו על ידי ירי רקטות מהרצועה, ואף לדבר עם הקרבנות. השגריר הגיב במכתב מה-7 לאפריל ב-2009, בו הוא מציין את סירובה של ממשלת ישראל לשתף פעולה עם הדו"ח, תוך ציון העובדה כי הרקע המשפטי של הוועדה איננו יכול להצדיק את הפוליטיזציה הקיצונית של ההחלטה שמכוחה הוא הוקם (ראה בסוף) וכי בעקבות כך – ישראל חוששת משיתוף פעולה שיראה כמתן לגיטימציה לטענות הפוליטיות שהועלו בוועדה, ושבמקום וועדת חקירה אמיתית מדובר על מטווח ירי. עוד מציינת ישראל את הסתייגותה מהמנדט – אשר לדברי השגריר, כולל רק את חקירת התנהלותה של ישראל בסכסוך. גולדסטון, במכתב שנשלח ליום מחרת, מציין דווקא כי המנדט כולל את כל הצדדים – ולא רק את הישראל – ומדגיש כי הוא סבור כי האינטרס של הקרבנות הישראליים ייוצג בצורה הטובה ביותר אם תתאפשר לוועדת הבדיקה שלו גישה אליהם כדי שהוא יוכל להתרשם מסיפורם ומן המציאות הקשה שהובילה לסכסוך.
שלושה שבועות עברו – וב-29 לאפריל, מציין גולדסטון במכתב רשמי כי הוא וחברי וועדתו יימצאו בג'נבה בשבוע הראשון של מאי, וכי הם מבקשים – שוב – להיפגש עם שגריר ישראל בג'נבה כדי לדון בסוגיה. ב-5 למאי, הועבר מכתב לרה"מ נתניהו מן האו"ם, כאשר השולחת היא וועדת גולדסטון. המכתב, שממוען אל ראש הממשלה ומתוארך ל-4 במאי, מבקש – שוב – את שיתוף הפעולה הישראלי, אך הפעם מן הדרג הביצועי הבכיר ביותר, ראש ממשלת ישראל. הנדרש: זכות גישה למידע ולאתרים, לא רק בגדה המערבית ובעזה (דבר אשר כשלעצמו מטריד, שכן הגדה המערבית היא לכאורה מחוץ לטווח ההשפעה של "עופרת יצוקה", אבל ניחא – זה נושא לביקורת משפטית אחרת) אלא גם לישראל ותושבי עוטף שדרות.
ב-20 למאי, עוד מכתב נשלח אל השגריר לשנו-יער, ובו מתבקשת שוב שיתוף הפעולה של ישראל. הפסקה השלישית אף מציינת כי טרם נתקבלה תשובה על הבקשות הקודמות שהוגשו – עוד באמצע אפריל, או למכתב לרה"מ. גולדסטון מציין כי הדו"ח חייב להיות מוגש עד אוגוסט, כי הזמן דוחק, וכי בעקבות חוסר התגובה הישראלית הוא נאלץ לפנות לממשלת מצרים כדי לקבל אישורי כניסה לרצועה דרך רפיח. המכתב הנ"ל מבקש להדגיש את כוונת הוועדה לקיים שימועים פתוחים לקהל כדי לשמוע את כל מי שמבקש לטעון בפני הוועדה, וכי ההעדפה היא לערוך אירועים מסוג זה במקום ובמועד הקרוב ביותר למקום הסכסוך עצמו, וכי בהעדר שיתוף פעולה ישראלי – ייאלצו חברי הוועדה לפנות ל"הסדרים חלופיים" ולקיים את השימועים הללו מחוץ לשטח. נימת המכתב היא תוקפנית הרבה יותר – והיא דורשת תגובה עד יום שישי, ה-21 למאי, משמע – יום למחרת.
ב-*2 ביולי* נשלח מכתב תגובה ובו מצויינת מחדש עמדתה הרשמית של ישראל מחודש אפריל – לפיה היא לא תשתף פעולה עם הוועדה, וכי לאור המנדט הפוליטי והבעייתי היא מסרבת להכיר בה. היא מציינת – שוב – כי רבים וטובים דחו את ההצעה לכהן בראשות הוועדה (בקו טיעון שהיה בעייתי, בלשון המעטה, כבר ב-7 באפריל כשהוא הושמע לראשונה, ובוודאי שהוא בעייתי כשהוא נשלח חודש לפני מועד סיום כתיבת הדו"ח!). המכתב ממשיך ותוקף את גולדסטון על נקודות אשר נראות – לכאורה – שוליות, דוגמת העובדה שהוא הפסיק לחתום כיו"ר הוועדה שהוקמה בסמכות מועצת זכויות האדם והחל לחתום בתור יו"ר הוועדה הבינלאומית לחקירת אירועי עזה (דבר אשר מעיד, לטענת ישראל, על החרגת שדרות והסביבה מהיקף החקירה). אולם במכתב זה מופיעה גם תגובה ישראלית לפיה מכירים בצורך לחקור ולבחון את העניין – ומצויין, במפורש, כי צה"ל פתח בחקירה פנימית, לצד מתן ערובות לכך שחקירה זו תוביל לתביעה במידת הצורך, כפי שכבר אירע בעבר, וכי את החומר התביעה יסקרו לא רק רשויות הצבא אלא גם גורמי מערכת המשפט הרלוונטיים. המכתב הישראלי מציין אף נקודה מעניינת נוספת – לפיה אחד מחברי הוועדה הוא נגוע במשוא-פנים, שכן עוד במהלך הסכסוך הוא היה חתום על מכתב פתוח ששלל את זכות ההגנה העצמית הישראלית כפי שהוא פורסם ב-11 בינואר ב-2009 בסונדאיי טיימס", לצד הבעת דאגה מכך שחברי הוועדה לוו בעת ביקורם בעזה על ידי נציגי חמאס. עוד טענה מוצדקת ונכונה מצד ישראל היא כנגד ההחלטה לשדר – בשידור חי, בטלויזיה ובאינטרנט – את השימועים הפתוחים עליהם דיבר השופט גולדסטון. טענה זו מתמצת באמירה כי לא ראוי ולא נכון מבחינה משפטית לפתוח שימוע שנועד לשמש שימוע ראייתי לעיני הציבור, כאשר הוא נחשף למידע גולמי (שאמיתותו לא הוכחה או אף הועמדה במחלוקת) שעלול להשפיע ולשנות את דעתו בטרם הוועדה, אשר הוקמה למטרת בירור האמת, אימצה גרסה סופית ונכונה של המסקנות שלה. גולדסטון הגיב למכתב זה ב-17 ביולי, באמירה כי לאור החלטת ישראל שלא לשתף פעולה, אין צורך להגיב לטענות שהמכתב הישראלי מעלה. יחד עם זאת, המכתב של גולדסטון כולל הכחשה קטיגורית לכך שהוא לווה בביקורו על ידי נציג חמאס, לצד הסבר על הרציונאל מאחורי עריכת השימועים ופתיחתם לציבור. המכתב מסתיים בצירוף סדרה של שאלות שהשופט גולדסטון היה שמח לקבל עליהן תשובה מן הממשל הישראלי. ב-15 בספטמבר, כאמור, פורסם הדו"ח.
ללא קשר לממצאיו העובדתיים של הדו"ח, אמיתותם או אף מעמדם המשפטי והיקף החריגה מן המנדט, התכתובת הזו צריכה להטריד כל אזרח ישראלי באשר הוא. המכתב מן ה-2 ליולי מעלה נקודות קטלניות המצביעות על חולשה מובנית בהרכב הוועדה, שהיו ידועות לישראל כבר מחודש ינואר, ושהיו יכולות להיות חומר מצויין לחקירה נגדית או אף לראיות שיפריכו את טענות החמאס. היכולת של הצוות שעומד מאחורי השגריר לשנו-יער למצוא חולשות ופגמים מעידה – כשלעצמה – על העובדה שישראל יכולה להגיב ולנצח בקרב לא רק כאשר מדובר על ירי רקטי ועל כדורי צלפים, אלא גם בזירת הקרב המשפטית והתקשורתית, אם היא רק תבחר לעשות זאת. הבעייתיות היא שישראל בחרה שלא לעשות זאת – ופתחה את עצמה, ביודעין ומראש – למתקפה חריפה, קשה ומזעזעת כנגד מוסדותיה ופרותיה הקדושות. השאלה שמטרידה אותי לאחר קריאת 575 עמודי הדו"ח, אפוא, היא לא איך יכול להיות שהדו"ח כל כך מוטה נגדנו. השאלה שמטרידה אותי באמת הינה אם יכול להיות שהעולם כולו נגדנו בגלל שאנחנו באמת לא בסדר. התחושה שעולה בי – כישראלי וכסטודנט למשפטים – היא שהפעם, גם אם אנחנו צודקים לחלוטין בטיעונים העובדתיים ולגופו של עניין אין ממש בטענות של גולדסטון, יותר משזה נובע מצדקת דרכנו, זה כי הרשלנות שלנו לא הייתה מספיקה כדי להזיק לנו באמת. הפעם התחמקנו מזה. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה בפעם הבאה.
החלטת המועצה המקימה את הוועדה:
HRC resolution S-9/1
תן לי לחשוב על זה... 