במלחמת התקציב – צה"ל כבר ניצח, אבל רק כי הוא מפחיד את כולנו מה יקרה אם יפסיד

בעקבות הסטטוס שפירסמתי בפייסבוק ביום חמישי, 15.3.2012, שלשונו:

מישהו יכול להסביר לי *למה* צה"ל צריך לרתום עצמו למסע שנוררות בחו"ל שמגייס 26 מיליון דולר "לרווחת החיילים" כאשר תקציבו הוא כשישית מכלל תקציב המדינה?!

 שאל אותי אלעד זמיר, חבר ואיש ליכוד כמוני, למה אני כל הזמן נגד צה"ל. עכשיו, התשובה לזה היא פשוטה ומורכבת כאחד. הגרסה הקצרה והתכליתית של התשובה היא "כי אני פשוט לא סומך על צה"ל שהוא תמיד אומר את האמת." הגרסה הארוכה מצדיקה כתיבה של פוסט בפני עצמה. אז הנה הוא.

חוסר האמון הבסיסי שלי בצה"ל הוא חוסר אמון שטבוע – או לכל הפחות שאמור להיות טבוע – בכל אזרח ליברל המאמין בתפיסה הליברלית. נקודת המוצא שלי הינה ההנחה כי הממשלה ו/או כל מערכת מטעמה אינם יכולים להגביל את החירויות שלי אלא אם אני מותיר להם לעשות את זה. בנוסף להנחה זו יש הנחה שנייה ונגדית, והיא שהממשלה ו/או כל המערכות מטעמה, מצידן, מנסות לגדול כל הזמן ולפלוש לי לתחומי החירות הפרטית, ולכרסם ולאכול עוד קצת ממנה בכל פעם עד שאני מוצא את עצמי בבית האח הגדול. הצבא כבר יכול לכפות עליי גיוס על פי חוק ולקחת ממני 3 שנים, מכיוון שיש חוק שכולנו מסכימים לו שמאפשר לו לעשות את זה – אבל בנוסף לזה, כספי המיסים שלי הולכים לממן את הגוף הזה, ומה שמעצבן אותי באמת זה שהוא ממשיך ולוקח ממני גם כספים ותקציבים תחת איומים שאם לא ניתן לו כולנו נמות.

עכשיו, אמנם אני לא חושד בצה"ל ברמה שיוסי גורביץ חושד בו, ואני לא משוכנע באופן אוטומטי שכל דבר שיוצא לדובר צה"ל מפה הוא דברי הבל ושטות מוחלטים, אבל אני כן לוקח את מה שצה"ל אומר בערבון מוגבל, לפחות בתחום הפיננסי. לצורך כתיבת הפוסט הזה, בדקתי את הזכרון הקצר שלי, ועל ידי חיפוש מהיר בגוגל – שהוא בפירוש לא מקיף ולא ממצה – גיליתי מספר תוצאות. בחרתי מדגם של תוצאות החל משנת 2000 (עת "שלום" שכן בדיוק צה"ל יצא מלבנון ועוד לא הפעיל את מלוא עוצמתו ברצועה ובגדה) ועד היום, ולהלן הממצאים.

בשנת 2000, למשל, רא"ל שאול מופז איים ש"קיצוץ בתקציב הבטחון יביא לפחות בטחון." תזכרו את זה, זה יהיה חשוב להמשך.

שנים בודדות לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השנייה. כתוצאה מכך, שנת 2002 הייתה שנת שיא בתקציב הבטחון, לפחות במונחים של תקציבים עד-אז. בכל זאת, היה צריך כסף כדי להילחם בשטחים. אז נתנו.

במסמך שנערך לקראת פאנל בכנס הרצליה של שנת 2003, על ידי צוות שכלל את אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, אלוף (מיל.) שלמה ינאי, ח"כ מתן וילנאי, אלוף (מיל.) מנדי מרום, מר משה קרת, אלוף (מיל.) פרופ' איציק בן-ישראל, מר איתמר יער, אלוף (מיל.) אלכס טל, מר מיקי פדרמן, ד"ר אלי לויטה ומר חיים בן-עמי, הוצגו מספר נתונים מדהימים, אשר על פיהם, בשנת 2003:

" בחישוב כולל, ההוצאה לביטחון "ברוטו" על כל מרכיביו ובצירוף כל סוגי המטבע והמקורות בשנות התכנון, היא בממוצע כ-50 מיליארד בקירוב.

לשם השוואה, ההוצאה הכוללת של מדינת ישראל לחינוך בשנת 2003 הינה 24.6 מיליארד שקלים, בתקציב משרד החינוך 31 מיליארד שקלים בצירוף תקציב כל משרדי הממשלה למטרות חינוך, וכולל הוצאות שאינן ממשלתיות.
סך הכל, ההוצאה היא "ברוטו" 40 מיליארד שקלים. "

לשם השוואה, ממשיך הדו"ח, משרד האוצר הציע, בשנת 2004, תקציב בטחון של 32.5 מיליארד שקלים. הצוות גיבש מסקנות והציע תקציב מינימאלי של 35 מיליארד ש"ח. הוא הציע, כדי לגשר על הפער, בין היתר, להפחית ב-15% את השכר במגזר הציבורי. (זה, אגב, בערך התקציב הנוכחי של משרד החינוך).

מספר שנים לאחר מכן, בשנת 2006, במסגרת כהונתו כרמטכ"ל, הציג רא"ל דן חלוץ דרישות תקציביות לרה"מ, שכללו – איך לא – הגדלת התקציב כדי להטמיע את לקחי מלחמת לבנון השנייה, כדי למנוע עוד אסון, בעקבות קיצוץ שבוצע בתקציב בשנת 2005. אמנון ברזילי הצביע כבר אז על מקורות התייעלות אפשריים. אבל זה לא שינה הרבה. תקציב הבטחון הגדול ממילא – גדל עוד קצת.

נדלג קדימה לשנת 2010, אז 60% מאיתנו סברו שהתקציב של הבטחון גבוה מדי. זה לא הפריע לממשלה להגדיל את התקציב באותה השנה, במסגרת ההצבעה על התקציב הדו-שנתי של 2011-2012, לשיא של כל הזמנים. תקציב הבטחון שאושר ב-2010 מהווה כשישית מתקציבה של מדינת ישראל (15 ומשהו אחוז, אם אתם ממש קטנוניים).

זוכרים את רא"ל (במיל') שאול מופז? אז ב-2011, כפרלמנטר ויו"ר ועדת חוץ ובטחון, הוא כבר דיבר אחרת ביחס לתקציב הבטחון. הוא אפילו אמר שהוא גדול מדי וצריך לייעל אותו. אבל אני אתן לנחמיה שטרסלר להסביר למה הוא סיבן אתכם. מיותר לציין – צה"ל קיבל עוד פעם הגדלת תקציב. על אף מחאת האוהלים – תקציב צה"ל חצה את רף ה-55 מיליארד שקל. כמעט פי 2 ממה שהציע האוצר ב-2004. 20 מיליארד יותר ממה שהמומחים הציעו ב-2003. וחרף כל זה, ממש לא מזמן – בינואר 2012, למעשה – הודיע רא"ל בני גנץ על הכוונה לקצץ בתקציב ולבטל את הגדנ"ע. האזרחים נזעקו והזדעקו כנגד גזירה זו. "איך נתכונן לצבא בלי הגדנ"ע?", שאלו. לקח לצבא יומיים למצוא "מענה תקציבי". המענה התקציבי הזה – לפחות לפי הבלוגר עידן לנדאו – הוא בכך שמי שייקח על עצמו את נטל ההכשרה הוא משרד החינוך (בערך באמצע הפוסט, שדן גם בהשלכות המוסריות של המהלך הזה) – ולא משרד הבטחון.

אבל אתם חושבים שבזה זה נגמר? בפברואר איימו עלינו שטייסי חיל האוויר יתאמנו פחות. תא"ל חליווה אפילו אמר שאין לו כסף לטילים. וכל זה ממשרד שתקציבו הכולל – לפי הממשלה עצמה, בעמ' 95 לדו"ח התקציב הדו-שנתי 2011-2012 – הוא 55 מיליארד שקל. לפי תכנון (בעמ' 98). לפני הגדלות בלתי מתוכננות.

אבל זה לא מספיק. בנובמבר 2011, ברק ביקש להגדיל אפילו יותר. בעוד 5 עד 8 מיליארד. כי אחרת לא נעמוד באיומים האסטרטגיים.

אבל יונתן, אתם שואלים, "מה הקשר בין הגדלת התקציב לבין חוסר האמון שלך בצה"ל? איך אתה מגיע מגידול זוחל בתקציב למסקנה שהצבא לא ראוי לאמון?". ובכן – אם צה"ל היה בשנת 2002 בעל תקציב של כ-30 מיליארד שקל, וב-2012 הוא בעל תקציב כמעט כפול מזה, ושיעור האינפלציה אינו 100%, אני יכול להסיק מסקנה לוגית ששיעור הצמיחה של התקציב הוא גדול יותר משיעור ההתייקרויות הריאליות ולפיכך גדול יותר לא רק במונחים אבסולוטיים אלא גם במונחים יחסיים.

מכאן, כי ככל שהאיומים לא גדלו בשיעור דומה, הרי ששיעור גידול תקציב הבטחון אמור לכסות על יותר איומים ממה שהוא כיסה ב-2002, גם אם הוא לא נותן מענה מושלם.

נותר אפוא לבדוק את הטענה שהוצאות הבטחון הישראליות גדלו משמעותית בין שנת 2002 לשנת 2012, שכן בתקופה זו ישראל הייתה מעורבת במלחמה כוללת נגד ארגון צבאי מיומן ומאומן בלבנון, ובאינספור מבצעים רחבי היקף (חומת מגן, קשת בענן, חורף חם, עופרת יצוקה וכל מבצע צבאי גדול אחר שעולה בדעתכם שקשור לשטחים), בפינוי יישובים אזרחיים (ב-2005) וככל הנראה גם בפעולות מבצעיות סודיות מעבר לים (על פי פרסומים זרים וזה). אף נותרו בפני המערכת לא מעט פרויקטים ארוכי טווח ועתירי תקציב, כמו העברת בסיסי צה"ל לנגב (מעט יותר ממיליארד שקלים, לפי תקציב 2010) והשלמת הגדר עם מצרים (שמוערכת, בכ-1.5 מיליארד שקל בתקציב 2010), והשלמת פיתוח מערכות הגנה נגד טילים מבוססות על לייזרים כימיים (בחיי שאני לא ממציא את זה). אבל… תקציב הבטחון של שנת 2012 גדול יותר מתקציב הבטחון של שנת 1999, שנה בה ישראל שהתה 40 ק"מ בעומקה של מדינה זרה והחזיקה כוחות צבאיים הן בגדה, הן ברצועה והן בלבנון, ועוד הייתה נתונה לאיומים מהותיים של ירי תלול-מסלול ארוך טווח של צבאו של סדאם חוסיין.

אז מה נשתנה? ובכן, תקציב הפנסיה גדל. מבערך 4 מיליארד לשנה, ליותר מ-5 מיליארד בשנה (ספר התקציב, בעמ' 103). והוא במגמת גידול. כי הגיל הממוצע בו יוצאים לפנסיה בצה"ל הוא 45 (ספר התקציב, שם). והפנסיה שמשולמת לאנשי צבא היא במקביל למשכורת שלהם, אחרי שהם יוצאים לקריירה שנייה. שוב, בממוצע, לפי נתונים רשמיים של מדינת ישראל עצמה, בגיל 45. אבל הקיצוץ בתקציב הבטחון, כידוע, מאיים על בטחוננו ויוביל לפחות טילים ולימ"חים ריקים. או, לחלופין, הצבא פשוט לא רוצה לפטר כוח אדם ולכן הוא כל הזמן נדרש לתוספות תקציב – לא כדי לממן פרוייקטים, אלא כדי לממן את חייליו והפנסיה שלהם. וכל זאת, אגב, תוך כדי כך שהממשלה עצמה מעריכה שהנזק המצטבר שנגרם למשק הישראלי בגין אי-עבודת כוח האדם המגויס בצבא הוא כ-9 מיליארד שקלים בשנה (שוב, ספר התקציב, בעמ' 103).

וזו בקצרה הסיבה למה אני לא מאמין לצה"ל. כי גוף שמסוגל לאיים על אזרחיו שאין לו מספיק כסף כדי להתמודד עם האיומים שנשקפים להם, כאשר תקציבו מהווה שישית מתקציב המדינה, וכאשר הוא כמעט והוכפל בעשור האחרון, אינו גוף שראוי לאמון, לכל הפחות לא בנוגע לתחומים הפיסקאליים.

הגידול בתקציבים הוא לא זניח. ואלא אם יש משהו שהממשלה מסתירה מאיתנו בכוונה – הגידול באיומים הוא לא כה ניכר. ובדבריו הנכונים עד מאד של אמנון ברזילי:

ואולם, לצה"ל יש כנראה בעיה עם משמעות המילה יעילות. באנגלית משתמשים בשתי מלים שונות שהתרגום שלהן לעברית לעתים קרובות הוא יעילות. האחת היא Efficiency והשנייה היא Effectiveness. עורכי "המילון למונחי צה"ל", שהופק על ידי צה"ל ב-1998, הלכו בדרך הקלה. לפי סדר זה, התרגום של המילה הראשונה לעברית הוא "יעילות" או "נצילות" ואילו המילה השנייה גוירה לעברית כ"אפקטיביות".

כלומר, בצה"ל לא שמעו שאפקטיביות, כפי שמגדירים זאת יועצים ארגוניים, פירושה השגת המטרה כפי שנקבעה. למעשה, ההבדל בין שתי המלים הוא כל ההבדל שבין ארגון מצליח לבין ארגון כושל. בצה"ל יש הרבה מערכים יעילים. אולי כולם. אך השאלה שצה"ל מסרב לברר היא אם קיום המערכים משיג את המטרה העליונה שקבע לעצמו צה"ל. אולי הם בכלל לא נחוצים ועצם קיומם מהווה בזבוז כספים ומשאבים? אולי מוטב היה לבטל מערכות בלתי נחוצות ובזבזניות כדי שאת התקציב המתפנה יוכל צה"ל להשקיע באימונים כדי שבסופו של דבר הצבא יהיה אפקטיבי? קרי, ישיג את מטרותיו הצבאיות.

אני אישית סובל מבעיה. כשמישהו משמיט ממני מידע רלוונטי בתחום אחד – אני מתקשה להאמין לו בתחום אחר. ואם אני משוכנע שצה"ל לא אומר את כל האמת בנוגע לעניינים הכספיים שלו – יש לי סיבה טובה להניח שהוא מסתיר את האמת גם בנושאים אחרים. אז זאת הסיבה שאני "נגד צה"ל." כי החל משנת 2000 ועד היום, הוא נתן לי הרבה מאד סיבות לאשש את שתי הנחות היסוד שלי, על פיהן אני אמנם רשאי לעשות מה שבראש שלי – אבל הממשלה וזרועותיה לא יבחלו באמצעים כדי לצמצם עוד קצת את החופש שלי ולהגדיל את עצמה על חשבוני.

אחרית דבר:

ייתכן והפוסט הזה יום אחד יחזור וירדוף אותי, במיוחד לאור העובדה כי אינני מסתיר את שאיפותיי הפוליטיות ארוכות הטווח. אין לי ספק כי הוא מצטייר ככזה המבקר בצורה קשה את התנהלות המערכת, ואני יודע שהמערכת לא אוהבת ביקורת. אבל אני נחוש בדעתי שהעובדה שאני חבר במפלגת השלטון איננה צריכה לגרוע מן היושרה הפנימית שלי, ואם אני חושב שמשהו מתנהל בצורה לא נכונה, דווקא משום שאנחנו אלו האחראים על כך – חובתי לדבר היא כפולה ומכופלת. אז אני מודה לך, אלעד, על כך שנתת לי זרז שבעקבותיו ישבתי ופרסתי בצורה סדורה את נימוקיי בפעם הראשונה. אני בטוח שזה יוביל לשיח פרודוקטיבי.

עריכה: תוקנו שגיאות כתיב.