העובדה שהרווחים הכלואים שוחררו חלקית לא אומרת שמישהו גנב מכם משהו

היום עבר חוק הרווחים הכלואים. "רווחים כלואים". צמד המילים הזה מעורר יותר פחד מאשר הבעת הפנים המפורסמת מן הסרטון של אדמירל אכבר, שנייה לאחר שהוא מבין שה-Death Star II היא תחנת מוות פעילה לחלוטין, ושכולם הולכים למות מוות מזעזע. ככה לפחות זה משתמע מפרשנות השמאל הכלכלי לאירועי היום. אך האומנם כך? ובכן, לא מדויק. ואני הולך להראות בניתוח פשטני למדי (ולא מדויק בעליל. אני יודע. nitpicking מקצועי בתגובות, בבקשה) למה.

ההגדרה של הרווחים הכלואים – שסוכמה יפה מאד פה – היא בגדול כזו:

"…[ה]חוק קבע מסלול פטור על רווחים שהופקו במפעל תעשייתי או מוטב. עם זאת, החוק קבע כי בעת חלוקת דיבידנד בתקופת הפטור, תהיה החברה חייבת במס חברות. המצב הזה גרם לכך שחברות שקיבלו פטור נמנעו מחלוקת דיבידנדים מאותם רווחים כדי שלא לשאת במס בעת החלוקה. הצעת החוק החדשה קובעת הוראת שעה שלפיה חברות יחויבו במס חברות על רווחים שמקורם במסלול הפטור בהתאם לשיעור ההפשרה של הרווחים. ההצעה קובעת תמריץ בשיעור משתנה: ככל ששיעור ההפשרה גבוה יותר, כך שיעור ההטבה גבוה יותר."

מה שחשוב להבין הוא שכל הסיפור הזה של רווחים כלואים נובע אך ורק מחוק עידוד השקעות הון, שזו למעשה "חליפה" מיוחדת שתפרו המחוקקים הישראלים בסוף שנות ה-1950 (ואילך) לחברות שונות כדי לעודד אותן לבוא דווקא לפינה המדברית הצחיחה שלנו ולשים פה מפעלים של אינטל. כל הסיפור הזה הוא תוצר של תכנון לא מושלם של ההסדרים העתידיים בחוק, שאפשרו לחברות ליהנות מפטור גדול ממס על רווחיהן – אך רק בתנאי שהן לעולם לא יממשו אותו כלפי מעלה ויחלקו אותו לבעלי המניות שלהן כדיבידנד. אני מודע היטב שזו סיטואציה ייחודית, אבל העקרונות הכלכליים של המשא ומתן בין הממשלה לבין התעשיה שאפרט להלן תקפים גם פה. התוצאה אמנם לא משביעת רצון לחלוטין, אבל בהתחשב בנסיבות – אני לא חושב שצריך לזקוף לרעתו של המחוקק של שנת 2012 את מחדליו של המחוקק של שנת 1959.

הנקודה הבסיסית ביותר לדיון וההפרכה הראשונית שחייבים לעשות ביחס לטענות כאילו מדובר על גזל, עושק וגניבה היא להוציא מהלקסיקון את הטענה שהחברות הזרות שזוכות למענקים הללו הן חברות שלא משלמות מיסים. החברות הזכאיות למענקים ואשר מצויות עתה בדילמת הרווחים הכלואים כן משלמות מס, בשיעור 25% – הוא מס החברות. כל הויכוח פה הוא על יתרת הרווחים שלה. כאן המקום לשתי הערות. הראשונה, נוגעת להנחות הדוגמה. במציאות הסכומים שלהלן יהיו כמובן שונים, ואף חברה לא נהנית מ-100% יעילות (מה שאומר שאף חברה שמרוויחה 75 ש"ח אחרי מס לא תשלם 75 ש"ח דיבידנד), אבל לצורך הדוגמה אנחנו נרוץ עם המספרים האלה. השנייה, נוגעת למציאות משפטית. אין חובת תשלום מס על רווח הון עד אשר נוצר "רווח" – משמע, אין שום חובה על בעל מניות כלשהו לשלם מס על רווחי הון אם החברה בה הוא בעל מניות החליטה, כמדיניות, לא לחלק דיבידנד לבעלי המניות שלה.

 בואו נדמיין לשנייה שחברה היא בן אדם. מבחינה משפטית, היא יכולה להיכנס לכל הסכם שבן אדם יכול להיכנס (למעט נישואין), לקנות כל מה שבן אדם יכול לקנות ולעשות כל מה שבן אדם יכול לעשות. החברה הזו "קמה בבוקר" והולכת לעבודה. מהעבודה הזו היא מרוויחה 100 ש"ח לחודש. כאמור, על ה-100 ש"ח לחודש האלה מטילים מס חברות של 25%. את יתרת ה-75 ש"ח האלה היא שמה בכיס, בצד. אם החברה הייתה בן אדם, זה היה סך ההכנסה נטו שלה. אבל חברה היא לא בן אדם, והכסף שהחברה מרוויחה צריך להגיע לידיהם של בני אדם. אז היא (בדרך כלל) מחלקת את ה-75 ש"ח האלה לבעלי המניות שלה. לשם פשטות הדוגמה נניח שיש לחברה בעל מניות אחד בלבד. הוא מקבל 75 ש"ח מפעילות החברה. על ה-75 ש"ח האלה שהוא מושך כדיבידנד הוא משלם עוד 30% מס רווחי הון – משמע, יורדת לו מההכנסה 22.5 ש"ח, שמגיעים למדינה.

 המשמעות היא פשוטה: על ה-100 ש"ח רווח של של החברה, המדינה גובה סך כולל של 25 ש"ח מס חברות, ועוד 22.5 ש"ח מס רווח הון מחלוקת הרווחים שנשארו לחברה לבעלי המניות שלה. בסך הכל המדינה גבתה 47.5 ש"ח – זה אומר שהמס האפקטיבי שנגבה על רווחי החברה (מפעילותה וממימוש ההון) הוא 47.5%.

עכשיו דמיינו לעצמכם סיטואציה בה סך ההכנסה של החברה עולה מ-100 ש"ח ל-200 ש"ח. אם נשארים תחת אותו משטר מס, לכאורה אמורים לשלם 25% על 200 (שהם כידוע 50 ש"ח), ועוד 30% על יתרת ה-150 ש"ח. התוצאה היא שיעור מס אפקטיבי של 47.5%, על רווחים גדולים יותר. עד כאן, הכל, לכאורה, בסדר. אבל זה רק לכאורה – כי הסיבה מדוע הגענו ל-200 ש"ח היא חשובה. אם הגידול ברווח תלוי בגידול כלשהו (לא בהכרח פרופורציוני) של ההשקעות של החברה בישראל, השיקול אם להגדיל את היקף הפעילות הוא שיקול כלכלי נטו. אבל אם המדינה מעניקה סדרה של מענקים ושל הטבות, שיגדילו את הרווח של החברה, בלי שהמשקיע יצטרך לתת תוספת הון עצמית כדי להגדיל את הרווח שלו – השיקולים להשקעה בישראל הופכים להיות מיסויים. אם כתוצאה מהשקעה זהה אפשר להשיג תשואה כפולה, חוק ההיגיון אומר תמיד לשים את הכסף איפה שהוא יעשה יותר כסף.

כל זה טוב ויפה – עד לנקודה בה החברות הללו מבקשות להוציא את הכסף מישראל. השינויים בעולם גרמו לשינוי במצב המיסויי המשפטי, אשר הובילו הרבה מאד חברות למסקנה שכדאי להשאיר את הרווחים הנאים והיפים שהם עשו ברמה של החברה – ולא לחלק אותם כדיבידנד. המשמעות הינה כי החברה אמנם נהנית ממענקים ופטורים שמגדילים את ההכנסה שלה ל-200 – אך המדינה לא מקבלת את מלוא המיסוי שלה על הרווח המוגדל הזה. בשל שיקולים אחרים (לרוב שיקולי מס), כל עוד לא משנים את החוק המטיל אחוזי מס רווח הון של 30% – לחברה שיש רווחים בישראל יש אינטרס להשאיר אותם בישראל, כדי לא למשוך אותם ולשלם עליהם מס מיידי. אז במקום שבעל החברה ימשוך 150 ש"ח מדי חודש, ישלם עליהם 25 ש"ח מס רווח הון, ואז יקבלו רווח נקי של 125 ש"ח – החברה חסכה אותם וחסכה אותם עד שהגיעה ל-120 מיליארד ש"ח. זה סכום שכבר לא משתלם לה להוציא, ולכן שיעור המס האפקטיבי שמשלמת החברה, בדוגמה הזו, הוא 25% – ולא 47.5%. אם לפני החוק החברה הייתה מרוויחה 100 והמדינה הייתה לוקחת מזה 47.5%, כיום החברה מרוויחה 200 – אבל המדינה לוקחת מזה רק 50, במקום 95.

ואיך מתמודדים עם זה?
הטריק הכי פשוט הוא להגדיר פשוט שכעבור כל X שנים, נגיד שחולק לבעלי המניות "דיבידנד רעיוני", בגובה מלוא הרווחים שהחברה הרוויחה באותה השנה והיא טרם משכה, ואז להחליט שאנחנו מטילים עליו מס בשווי 30%, בין אם הדיבידנד חולק בפועל לבעלי המניות או לא. האם זה יפתור את הבעיה?

ובכן, כן. אבל זה יפתור אותה באותו מובן שהילד המעצבן ההוא ששיחק אתכם מונופול היה פותר את הבעיות שלו על ידי שינוי הכללים באמצע המשחק כי הוא ראה שהוא הולך להפסיד, וזה בכלל הבית שלו, ולכן מלכתחילה כל הכלים וכל הכסף של המונופול שייכים לאבא שלו, ולכן בעצם הוא תמיד מנצח.
הפתרון לטווח הקצר אכן היה מכניס 30 מיליארד ש"ח מלאים לקופת המדינה – אבל זה היה יוצר תמריץ גדול לחברות הישראליות להעביר את פעילותן (במלואה או בחלקה) מחוץ למדינה. ההצעה של הדיבידנד הרעיוני מספקת תמריץ כלכלי שלילי לחברה להשקיע בישראל כי היא יודעת שהיא תהיה כפופה לתשלום 47.5% אפקטיבי אחת ל-X שנים, ולכן היא תשאף לצמצם את שיעור המס שהיא משלמת בפועל. מכיוון שהיא לא יכולה לשנות את שיעורי המס – שהם קבועים – הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא להקטין את היקף הרווחים המיוחסים לישראל על ידי העברה חלקית של הפעילות החוצה. ואז יוצא שיש לנו הרבה פחות לחלק.

אבל החברות שבאו לעבוד פה הרי ידעו את שיעורי המס הללו מתכתחילה. אז למה בכל זאת הם פעלו כאן ותקעו פה את הרווחים שלהם?
התשובה מורכבת. למעשה, המצב המשפטי בישראל רחוק מלהיות סטטי: שיעור המס כל הזמן זזו. היו הרבה שינויים לאורך השנים בשיעורי המס השונים – בדרך כלל במגמת הפחתה בניסיון למשוך השקעות זרות (כן, זה ויקיפדיה, אז מה. זה מדויק. אתם ממש לא רוצים לקרוא את תקנות מס ההכנסה עם התיקונים שבהם). אין דרך יפה להסביר את זה, אז פשוט נגיד את זה איך שזה באמת: "הרווחים הכלואים" הם מופע של בעיה המכונה בספרות הכלכלית "מחירי העברה". זוהי בעיה שלא המצאנו את הטיפול בה, ולמרבה ההפתעה, זאת אפילו לא בעיה שהמצאנו לבד. היא נפוצה במיוחד בסיטואציות בהן ישנה חברה שמסוגלת לפצל את הפעילות שלה בין שתי מדינות – אחת עם שיעור מס גבוה ואחת עם שיעור מס נמוך – ואז יש לה אינטרס ממשי לייחס כמה שיותר הכנסות למדינה בה יש לה שיעורי מס נמוכים, וכמה שיותר הוצאות למדינות בה יש לה שיעורי מס גבוהים (במרבית שיטות המס, הפסדים הם הוצאה מותרת בניכוי).

אוקיי, הבנתי. אבל למה שמישהו ישקיע במדינה כמו נמיביה?
בעולם בו שיקולי מס היו שיקולים נייטרלים, אף אחד לא היה הולך לנמיביה אם הוא היה יכול להשקיע במדינה מתועשת ומבוססת יותר דוגמת ישראל, מכיוון שההשקעה הראשונית הנדרשת במדינה מתועשת הייתה ככל הנראה קטנה יותר או משום שהוא היה מקבל ממדינה זו תועלות כלכליות עדיפות. מצב של שיקולי מס נייטרלים, המכונה tax neutrality מלא, מושג, בין היתר, כאשר שיעורי המס האפקטיבים בכל העולם הם זהים. המצב הזה הוא כמובן מצב תיאורטי – זה לא קיים היום ולא היה קיים מעולם. לכן ישראל צריכה להתחרות עם נמיביה בהשקעות שאינן מיסויות, דוגמת תשתיות או איכות כ"א, וגם ברמה המיסויית. בואו ניקח לצורך הדוגמה חברה בינלאומית שפועלת בישראל (25% מס חברות, 30% מס רווח הון) ובנמיביה (אני מניח, לשם הדוגמה ומבלי לדעת, שיש שם 25% מס חברות ו-0% מס רווח הון). בדוגמה ההיפותטית שלנו, כל התשתיות של ישראל ושל נמיביה הן בדיוק כמו שהן במציאות.
במצב של תחרות מס בין שתי מדינות בעלות מאפיינים שונים, משתלם להשקיע במדינה עם שיעורי המס הגבוהים רק כאשר התועלות הנובעות מאופיה של אותה מדינה עולות על העלויות הנגרמות ממיסוי גבוה יותר. מנגד, כאשר תועלות המס עולות על התועלות הסובייקטיביות של המדינה בה אתה משקיע, אתה סוגר את הבאסטה ומעביר את העבודות החוצה למדינה בה המיסוי עדיף לך. זוהי, בין היתר, אחת הסיבות למה המטה של חברות הימורים שונות דוגמת 888 יושבות בגיברלטר. אני לא חושב שהם שם בגלל האוכל.

עכשיו נניח שחוק הרווחים הכלואים לא היה עובר מעולם, ובמקומו היה עובר חוק אחר – שמחייב תשלום מיידי ועכשיו של כל ה-30 מיליארד ש"ח שכלואים בישראל. החברה תשלם את המס, אבל מיד תשקול את המשך צעדיה. אם החברה מוציאה את פעילות המטה שלה מישראל ומשאירה בה רק מחלקה אחת או שתיים (על ידי העברת הדירקטוריון לנמיביה, לצורך הדוגמה), היא יכולה להמשיך לייצר ולמכור באותו היקף בכל העולם – אבל העברת מרכזי הרווח הגדולים שלה החוצה הובילו לכך שהיא מרוויחה בישראל סכום שהוא הרבה פחות מ-100 ש"ח. הרבה פחות. למעשה, היא מרוויחה, לצורך הדוגמה, 10.
מקום בו החברה העבירה את עיקר כובד המשקל שלה לנמיביה, היא תשלם בה מס הכנסה על מרבית הרווחים שהיא עושה לפי מה שנהוג בנמיביה (מכיוון שזו מדינה שאין לה עם ישראל הסכמי מיסוי).  תחת אותן הנחות מיסוי שהיו מקודם – 25% מס רווח חברות ו30% מס רווח הון – בעל המניות הישראלי שימשוך דיבידנד מלא יתרום לכלכלה הישראלית סכום של 4.75 ש"ח בלבד, כאשר מתוך זה – 2.5 ש"ח מקורם בפעילות החברה, ולא ברווחי ההון.  כזכור – תחת הסיטואציה הקודמת, ללא "כפיית" החלוקה של הרווחים הכלואים – המדינה הרוויחה מפעילות החברה 25 – כמעט פי 5 ממה שהיא מרוויחה מהמצב בו מרכזי הרווח של החברות שהשקיעו בישראל יצאו החוצה.

נמשיך עם דוגמת ישראל ונמיביה. נניח שכוח האדם הישראלי וכוח האדם בנמיביה שניהם שווים 10 ש"ח לשעה. עכשיו נניח שנמיביה גובה 4 ש"ח שעה מס, וישראל 10 ש"ח שעה מס. כוח האדם הוא זהה, יכולתם זהה ומהירותם זהה. מכל הבחינות למעט שיקולי מס, המדינות זהות. איפה תשימו את הכסף שלכם? בנמיביה. והעלאה מיידית של שיעור המס האפקטיבי בגין הרווחים הכלואים מ-25% מס (כזכור, מס חברות) ל-47.5%, משולה לשינוי גובה המס באופן פתאומי בנמיביה מ-4 ש"ח מס שעה ל-11 ש"ח מס שעה. ייתכן ועדיין יהיו יתרונות שיצדיקו להשאיר מחלוקות מסוימות במדינה הישנה – אבל ככלל ולרוב, תהיה תזוזה במרכזי הרווח של החברה.

אז מה למדנו מכל זה?
הקטנת מס רווח ההון וצמצום שיעורו באמצעות הוראת שעה לשנת 2013 על ידי מתן "מחילה" בסכום שנע בין 20 ל-27 מיליארד ש"ח מתוך ה-30 מיליארד ש"ח שניתן היה לגבות באופן מקסימאלי (אם היינו גובים הכל עכשיו ומייד), אכן משנה את מאזן המס, כך ששיעור המס האפקטיבי המוטל על החברות בעלות הרווחים הכלואים הוא גדול יותר מ-25% (מס חברות נקי) אך קטן יותר מ-47.5% (מס חברות נקי + מס רווח הון מלא). שיעור המס האפקטיבי החדש ייפול איפשהו בטווח האמצע שבין הקצוות האלה – והנקודה בה הוא ייקבע ביחס לכל חברה תשתנה, לפי יכולת הצדדים להתאים את התנהגותם למצב המשפטי העדכני (ככל שיאיצו יותר רווחים, יקבלו יותר פטור, וההיפך).

נקודת האמצע שנקבעה כאן היא נקודה בה הממשלה אכן "הפסידה" חלק מן הרווחים שהיו אמורים להגיע אליה. אנחנו אכן לא נקבל את מלוא חבות המס התיאורטית. אבל הכלכלה הישראלית, בכללותה, הרוויחה היום מחוק שהגדיל את שיעורי המס השוליים לסכומים גבוהים יותר ממה שהיא הייתה מרוויחה אלמלא החוק. זה אמנם בסך הכל חוק שהוא לא טוב כי הוא מעיד על כך שהממשלה חלשה ביכולתה לנהל משא ומתן כלכלי, והתועלות שהתקבלו במסגרת גבולות הכלכלה הן גרועות ומוטות כלפי החברות ולא מחולקות חצי-חצי, אבל זה לא גניבה בשום קנה מידה. ממש לא היה פה איזה כסף שפשוט האוצר החליט "לתת" לטייקונים. לפי החוק הקיים (שאפשר להתעצבן עליו אבל זה החוק) החברות מחו'ל לא משלמות מס אלא אם הן מושכות דיוידנד. אז הן לא מושכות – ולכן הרווחים כלואים. אז יש פה הרבה כסף על העץ אבל כלום ביד. והאוצר החליט לסגור איתם דיל, שהם ישלמו הרבה פחות, אבל המדינה תראה כסף עכשיו. אפשר להתוכח עם זה, אפשר להתנגד, אבל לומר שהם "נתנו" "גנבו" "מחקו" או כל ניסוח כזה, זה פשוט שקר.

כל שנוצר מחוק הרווחים הכלואים הוא ששיעורי המס המשתנים מפחיתים את שווי ההעלאה של שיעורי המס שהן משלמות משיעור אפקטיבי של 25%  לשיעור של כ-31% (בערך), במקום להעלות מ-25% ל-47.5% עקב משיכת דיבידנדים כמס רווח הון. מבחינה חשבונאית ואופרטיבית, היום, המשק הישראלי הרוויח, cold hard cash בשווי של 3 מיליארד ש"ח לפחות מהמהלך הזה. הוא אמנם הפסיד לכל היותר, מבחינה כלכלית, 27 מיליארד ש"ח, אבל הפסד כלכלי זה לא כסף שיוצא ממך מהחשבון בסוף החודש – אלא רק "אובדן הזדמנות" במובן התיאורטי, כאשר אם לוקחים בחשבון את שיקולי הפוליטיקה, נגלה כי ההפסד הוא לא גדול כל כך והרווח המיידי הוא לא רע בכלל.

—

ceterem censeo, שכל הויכוח סביב הרווחים הללו, והכנסות המדינה בכלל, סובל מהיותו רדוד ופופוליסטי. משרד הבטחון ממילא העלים לכם 6 מיליארד שקל לפני חודש וכמעט אף אחד לא שם לב. מצער לדעת שאנשים מסוימים בעמדות השפעה בכירות לא באמת רוצים לראות לאן הכסף שלנו הולך, אלא רק רוצים לנגח את הממשלה.